בס"ד שישי 14.30   30.01.04

הו... פעם למעלה פעם למטה... או... איך שגלגל מסתובב.
איך גלגל מסתובב? פעם למעלה ופעם למטה.
כך האדרנלין אצלי. פעם למעלה ופעם למטה.

הפעם אני כל כך גאה בעצמי, עד כי אינני יכולה להכיל.

תמי!
את ביקשת פעם לא לכתוב לך אישית. זה באמת טוב יותר.
אבל הפעם אני פונה אלייך, כי את, ממש את,  רק את יודעת איך
באמת הייתי.
את היית ערה ועדה, לכל "תחלואי הנפש" שלי.
למה במירכאות?
כי אלו בכלל לא היו תחלואים שלי.
אלו תחלואים של המשפחה, שאני נשאתי אותם על שכמי.
והנה היום...
העליתי פרוייקט של תשתית הביוב.
ולהוכיח שאני יכולה, אלוהים דאג לזמן לי שנית את תשתית צנרת
המים לדירות. אז איש לא רצה לשלם עוד 250 שקל ולגמור עם זה.
הפעם שילמנו כפול. ושוב אני זו שגביתי והכל. הפעם אבלין לא
עזרה לי. טענה שאין לה זמן. אבל לי נראה שמשהו גרם לה לקפל זנב
בין הרגליים. כמו כלב מוכה.
מישהו איים עליה? לא יודעת. כי היא ממשיכה לדבר על שכניה כמו
קודם. אבל איכשהו היא התקפלה.
אז הצלחתי ובגדול.
אני פנינה המטומטמת, הקטנה, אני פשוט לא מאמינה על עצמי.
אני מחוץ לביצת הסחי. פנינה הקטנה אולי עוד שם. אבל פנינה
הגדולה מסתכלת, ורואה את השינוי.
פנינה האמיתית, האני של האני, עדיין שם בביצה, לא מאמין שהוא
כבר בחוץ. ובגדול.

עמדתי מול כל אמהות הבית, עובדות סוציאליות, ויש הרבה יותר
מעשרים בנות.
ואב בת אחד.
אני הקטנה, זו שלא שייכת למקום העבודה, אלא לפיקוח, עמדתי
והפעלתי אותם.
אני ידעתי מה אני רוצה לקבל.
תשואות ראשונות.
רציתי שכולם יראו את פנינה. הנה היא. זו המטומטמת, הקטנה, כל
כך רוצה הכרה ואהבה, כל כך רוצה שישימו לב אליה.
הייתה לה הזדמנות, והיא לקחה. לא חיכתה שיתנו.
לקחה בשתי ידיים.
לקחה, חיכתה שתי שניות לראות אם משהי אחרת לא רוצה, אלוהים
סידר הכל.
והיא לא פיספסה את ההזדמנות.
היא יודעת לקחת הזדמנויות.
היא לקחה, וכל תאוותה בידה.
קיבלה עזרה. בכלל לא היה לה אכפת להודות בהתרגשות. אז מה? לא
זה הקטע. הרי ברור שיש התרגשות.
הקטע הוא שאיש לא יאמר שהוא לא יודע מי זו פנינה.
הקטע הוא שרואים אותי.
רק את תמי, יודעת מאין באתי. כולם הכירו אותי מלפני עשר שנים
איך הייתי ואיזה שינוי עשיתי.
180 מעלות אומרת מלכה.
עכשיו את מוכנה כבר להכיר גם בחור/גבר/חבר. אומרת אווה.
אבל רק את, תמי, יודעת מאיזה תהומות עליתי.