הם תמיד דיברו על זה שאם היא תרצה לעשות משהו רע לעצמה, היא
תתקשר ותזכיר לו כמה היא אוהבת אותו.

יום אחד היא אכן התקשרה.

קולה היה צרוד ושקט והוא ידע שהיא בוכה, היא אמרה לו: "אני
אוהבת אותך, תזכור את זה", וניתקה.
הוא התקשר חזרה והיא לא ענתה, התקשר לביתה וגם שם לא הייתה
תשובה.
בנתיים היא הלכה כבר למקלחת, חרטה על ידה את שמו, ובלעה את כל
הכדורים שהיו בקופסא.
לאט לאט היא התחילה לפרפר על רצפת המקלחת, תוך כדי שהיא בוכה
ולא מבינה כלל מה היא עושה, עד הרגע שבו פסקו נשמותיה.

במהלך הזמן הזה הוא לא הפסיק להתקשר, הוא אפילו התקשר לחברתה
הטובה שבאה לאחר מכן, אבל אף אחד לא ענה לה.
היא הזעיקה את הוריה וסיפרה להם מה קרה.
הם באו, פתחו את דלת הבית, והוא כבר על האוטובוס בדרך לביתה,
הם נכנסו הביתה וקראו בשמה, אך היא לא ענתה.
דלת המקלחת הייתה סגורה וכשפתחו אותה, ראו את אותה ילדה, שוכבת
כשדם יוצא מתוך פיה, אך הם איחרו, היא כבר הייתה מתה.
האמבולנס הוזעק, אך בא מאוחר מדי, לא היה ניתן להחיות אותה,
החברה התקשרה אליו ובכתה לו, סיפרה לו מה קרה, הוא לא דיבר רק
בכה.

בהלוויה שלה, בהספד הוא אמר: "אמרת שאת אוהבת אותי ושאני אזכור
את זה, ואני אכן זוכר, אבל למה ניתקת לפני שהספקתי להגיד לך
שאני אוהב אותך יותר".