מיליון, חמש מאות שבעים ושש אלף ושמונה מאות דקות של מוות
קליני, של חוסר אונים, של פחדים ובלבולים, של עצב וכעס, של
בדידות ודמעות בעיניים.

אלו הגומיות שלחצו והקיפו לי את השוקיים במשך כל הזמן הזה,
גומיות שהזכירו לי אזיקי רגליים, של כבילה מתמשכת, של אסיר חף
מפשע.
אלו הגומיות שדאגו כל יום להזכיר לי איפה אני באמת נמצא.

עשרים ושש אלף, מאתיים ושמונים שעות של שמחה שנויה במחלוקת, של
חיוכים מאולצים, של חנפנות וראש קטן, של בריחה מהלא נודע, של
התמודדות מול חוסר הוודאות, של מה שיקרה עכשיו, עוד שעה, היום
בלילה או מחר.

זאת הכומתה שישבה לי על הכתף במשך כל הזמן הזה, שהזכירה לי
תוכי מדבר שכל הזמן הציק לי, תוכי ירוק ומעצבן עם ראש כסוף.
זאת הכומתה שדאגה כל יום להזכיר לי איפה אני באמת נמצא.

אלף תשעים וחמישה ימים של חוסר שינה, של השכמות לא הגיוניות,
של ימים שהפכו ללילה, של לילות שהפכו לימים, של ציפייה מתמשכת
לעתיד, של סדינים ביתיים שהסתירו מזרון דק ולא נוח, של חדר
צפוף ומריח לא טוב, של המתנה למקלחת וגופיות סבא קיציות, של שק
כביסה שדהה עם הזמן, של צעירות וותיקות, של דרגה חסרת כל
חשיבות, של שמירות ומנוחות קצרות, של משמרות בוקר, צהריים
ולילה, של שביזות יום א', של שבתות וחמשושים, של נסיעות בלתי
פוסקות באוטובוסים ורכבות שבהן הראש נרדם ומשמיע קולות דפיקה
על החלון, של משכורת רעב חודשית וקטנה.

אלו הנעליים הקלות, השחורות והמצוחצחות לסירוגין שנעלתי, שלחצו
לי על כפות הרגליים במשך כל הזמן הזה, שהזכירו לי את התקופה
שכל כמה חודשים בודדים הייתי הולך וקונה נעל אחרת, יפה או
נוחה, גבוהה או נמוכה.
אלו הנעליים שדאגו כל יום להזכיר לי איפה אני באמת נמצא.

שלושים ושישה חודשים של קצינים טובים ורעים, של אנשי קבע שמנים
ורזים, של רס"רים חולירות, של סדירניקים מצחיקים, זרקנים,
צייתנים, לקקנים, תחמנים, חפשנים, שמחים ועצובים, של ישיבה
בחוסר מעש, של נוהל שבת, של אוכל קר, של מקלחת קצרה, של ריפוד
האסלה והיגיינה לקויה, של געגועים הביתה, למשפחה ולחברים, של
הסתגלות למקומות חדשים, של קיץ חם מהרגיל וחורף קר ומגעיל, של
אפוד לא נוח וציוד בלאי, של מריבות על שטויות, של דעות שנויות
במחלוקת, של טירונים שבוזים, של גימלים והגבלות מפוברקות, של
פטורים מגילוח, של מדי א' ומדי ב', של תספורת קצוצה, של צולבות
ומימיות, של תיזוזים ועמידה בזמנים, של דו"חות משמעת וריתוקים,
של אימוני ריצה, שטח פתוח, לש"ביה ומד"סים, של אימוני ירי
בעמידה, כריעה ושכיבה, תוך כדי ריצה ואחרי מאמץ, של בסיסים שרק
אלוהים יכול להבין למה בנו אותם במקומות שהם נמצאים, בחורים
הכי רחוקים ובמקומות הכי מסוכנים.

זה הנשק הארוך, הקצר, הקצוץ והמקוצרר שלקחתי איתי לכל מקום
במשך כל הזמן הזה, שהזכיר לי איך לא הייתי שומר על דברים ואיך
שהזנחתי דברים חשובים, שלקחתי דברים כמובן מאליו עד שאיבדתי
אותו בפעם ראשונה ומצאתי אותו אחרי שנפל לי הלב לתחתונים, אחרי
שחשבתי על שבע שנים בכלא, אחרי שחשבתי למה כל זה מגיע לי.
זה הנשק שדאג כל יום להזכיר לי איפה אני נמצא באמת.

שלוש שנים, שלוש שנים, שלוש שנים...שבהם הבנתי מי אני באמת,
שבהן הפכתי מילד תמים לגבר חשדן, שלוש שנים שבהן למדתי איך
לחיות ואיך לאהוב, איך להעריך ואיך לדבר, להתנהג ולחשוב, שלוש
שנים שבהן גיליתי עד כמה החיים יכולים להיות אכזריים, יפים,
כואבים ושמחים, שלוש שנים שבהן התגברתי על הכל ועברתי כל
מכשול.
אם זה היה תלוי בי לא הייתי מכניס את עצמי לכל זה, אבל אני שמח
שזה לא היה תלוי בי.

אני לא יודע לאן אני ממשיך מכאן... אני רק יודע שזה למקום שעוד
לא הייתי בו.
מקום שבו הכל יהיה תלוי אך ורק בי, מקום שבו אוכל ליישם את כל
מה שלמדתי, מקום שבו אלמד עוד ועוד.
אומרים שהצבא זה קייטנה לעומת החיים שבחוץ, אבל אם לא היה
צבא?
אני חושב שכולם היו אומרים שהחיים זה קייטנה לעומת הצבא
שבפנים.

שיהיה לי בהצלחה.