הסתכלתי במחוגי השעון הרצים בזריזות ושוב הבטתי במכוניות
המתקרבות לעבר התחנה. שום אוטובוס לא נראה באופק. גל מכוניות
מגיע, כביש ריק, עוד גל, שוב ריק. אוטובוס ראשון מתקרב ואני לא
מצליח לקרוא את המספר. כשהוא מתקרב, אני מגלה לשמחתי שזהו קו
70. לא מלא במיוחד. חרגתי ממנהגי ובירכתי לשלום את הנהג. הוא
הנהן אליי חזרה בנימוס. אני בדרך הביתה, שמחתי בלבי.
התיישבתי בכסא שמאחורי הדלת האחורית. כשהתחנה התרחקה
מהאוטובוס, ראיתי אישה מבוגרת מנסה לרוץ לעברנו, עם שקיות
כבדות ביד, תוך כדי נפנוף בידה השנייה וקריאות נוסח "תעצור
תעצור". קיוויתי שהיא לא תתפוס אותנו ושהנהג או הנוסעים לא
יבחינו בה. מיהרתי נורא הביתה, לראות את המשחק בטלוויזיה. אבל
ברמזור היא הגיעה ונקשה בפרעות על הדלת הקדמית. בהתחלה הנהג
סימן לה "לא" עם היד והראש, וניסה לומר בלא קול, שרק בתחנה הוא
עוצר. כשהרמזור התחלף לירוק, דוושת הגז נלחצה, אבל הבלמים לא
איחרו להגיע, לאחר חבטה עמומה שנשמעה. הנהג הזדרז לעצור ולרדת,
כשאל מול עיניו שכבה האישה על הכביש, מלאה בדם. נדמה לי שהזקן
שישב במושב של "והדרת" מקדימה, כמעט וקיבל התקף לב, כשגלגלי
האוטובוס דילגו בקלילות על זו האחרונה.
הנהג המשיך לנסוע במהירות, לא עצר בתחנות ורק האיץ והאיץ. בשלב
מסוים יצאנו מהמסלול הקבוע ועשינו את דרכנו דרומה. האנשים
שבתחילה לא הבינו מה מתרחש, החלו בהתלחששויות שהפכו במהרה
לצעקות רמות. איש אחד צרח על הנהג שיעצור מייד, אבל הנהג התנהג
כחירש ולא הגיב. הייתה החלטה גורפת בין שני החיילים שישבו
מאחורה והתעוררו מהמהומה, להעיף את הנהג מהכסא ולהחזיר את
האוטובוס לעיר. האמנתי שהם מתכוונים לכך, לא רק בגלל הכומתה
האדומה שהייתה לכותפתם, אלא בעיקר משום שהם התקרבו אל עבר כסא
הנהג בזריזות. הנהג שהבחין בחיילים דרך המראה, בלם בפתאומיות,
הם עפו אחורה ונפלו על רצפת האוטובוס. הוא הרוויח זמן נוסף,
אבל הם קמו, חדורים ודבקים יותר במשימתם. אחד מהם נעמד מימין
לנהג והשני מאחוריו. זה שלידו צעק בכל הכוח שאם לא יעזוב את
ההגה הוא יירה בו. הנהג העיף פזילה לעבר המחסנית, ושוב בלם
בפראות. החייל האחורי הציל את הצדדי מנפילה. קול טעינה נשמע
ודריכות נפלה באוטובוס.
מאחורנו הבהבה ניידת משטרה. שתי תאילנדיות חביבות התכווצו בתוך
מושבן, מלאות חרדה, מחשבות את קיצן בארץ לאחור. האדון המשופם
שישב בספסל שלצדי, חייך בנחת ולחש לי שהוא זה שקרא למשטרה.
חייכתי חזרה והבטתי לאחור. הניידת האטה בזמן שהנהג לחץ על הגז
ועבר באדום. מכונית פרטית התנגשה בנו. הילד הצעיר עם הכדורסל
ביד, שהיה מבוהל גם ככה, נבהל עוד יותר מהפגיעה והחל לפרוץ
בבכי. נעצרנו. החיילים גררו את הנהג אל מחוץ למושבו ולחצו על
הכפתורים, לפתוח את הדלת. אלא שהדלת לא נפתחה. הזקן שישב
כמהופנט מקדימה, נעמד לפתע על רגליו, נשען על מקלו וקילל
ביידיש. הוא הזיז את החיילים בחוסר נחת ולחץ על הכפתור הנכון
בעצמו. נדמה לי שהוא החל לקחת גם קופוני הנחה לגמלאים מקופת
הנהג, אבל אני לא בטוח. החיילים הורידו את הנהג אל מחוץ
לאוטובוס, אל תוך אזיקי השוטרים.
שוטר אחד עלה פנימה, הדליק פנס ועבר בין המושבים. לא ידעתי
שאוכלי כלבים יודעים להתכווץ כל כך במקומם. בסופו של דבר השוטר
שם לב אליהן ולחש לאוזנן שאם הן תמהרנה, השוטרים האחרים לא
ישימו לב אליהן. "תמהרנה?", הן בהו בו. "לרוץ לרוץ", הוא לחש,
והן ברחו אל תוך ההמולה שנוצרה מסביב. קמתי ממקומי, והבטתי
מבעד לחלון הנגדי, במכונית החצי מרוסקת שנמרחה על הפרסומת של
האוטובוס. זו הייתה מונית. הנהג היה בחוץ, מטופל על ידי רופא
שנכח במקום במקרה. יצאתי מהאוטובוס והצצתי אל תוך המונית.
המונה המשיך לדפוק. הזוג שישב מאחורה לא נפגע, חוץ מההלם.
ניסיתי להרגיע את הילד הבוכה ושאלתי אם הוא התכוון לצפות במשחק
של היום. הוא הנהן עם דמעות בעיניים. ידעתי שאני לא אספיק
להגיע בזמן למשחק. הוא כבר התחיל. התקשרתי הביתה, שלא ידאגו
ובעיקר כדי לברר כמה כמה ולמי. בצדו השני של הקו שמעתי צרחות
וקריאות: "הנה הוא! הנה הוא!". לא הבנתי. הם צעקו לי שאסתובב
חצי סיבוב ימינה ואנופף ביד בחיוך. הסתובבתי. "ימינה שלנו!",
צעקו כולם. הסתובבתי לצד ההפוך, שם ראיתי מצלמת טלוויזיה גדולה
וכתבת חדשות מוכרת, שמהנהנת בראשה ומסדרת את האוזנייה אל תוך
האוזן ואומרת אל תוך המיקרופון שבידה: "אנחנו בזירת האירוע.
המרדף, כאמור, נסתיים והנהג נתפס. כמובן שלא נשדר היום את
המשחק וכמובן שאנו..."
נופפתי וחייכתי אל עבר המצלמה.