השבוע הראשון עבר כל כך מהר.
היא לא הספיקה לעצור, לנשום, לעכל, לקלוט ששום דבר לא יהיה כמו
קודם.
סוף סוף הבית התרוקן מאנשים.
פתאום היא לא הייתה צריכה להיות נחמדה לכל האנשים האלה, שאת
רובם היא בכלל לא הכירה. פתאום אמא שלה כבר לא ישבה לידה בימים
ובלילות וחיבקה אותה, כמו שהיא אהבה לעשות כשהיא הייתה קטנה.
פתאום הכאב בצלעות נהיה חמור יותר, כי לא היה מה שיסיח את
דעתה. פתאום התמונות והקולות חזרו אליה בסטריאו מצמרר ותלת
מימדי ולא נתנו לה לישון.
שבוע היא חלמה על השקט הזה, ועכשיו, כשהוא הגיע היא כל כך פחדה
ממנו. הוא היה גדול, חשוך, שקט ונורא.
והיא הייתה לבד.
עם הדמעה הראשונה שהכתימה בשרידי מסקרה את הריפוד הלבן של
הספה, שגלית שמרה עליו בקנאות מפני אוכל ושתייה כל השבוע, היא
הבינה שזהו.
רונן לא יחזור.
ולמרות שהיא כל כך רצתה, החיים שלה לא נגמרו.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר.
בצד השני של הרחוב הייתה מסיבה, מוזיקת טראנס רועשת והרבה
אנשים רועשים עוד יותר. רונן אהב מסיבות כאלה, והיא אהבה אותן
בשבילו. היא אהבה לראות איך העיניים שלו נדלקות כשהדי.ג'יי
התחיל לנגן. היא אהבה את החיוך שלו כשהוא היה נרדם באפיסת
כוחות על המיטה שלהם. היא אהבה אפילו את ריח הסיגריות שדבק
בבגדיה ובשערה, כי הוא היה הוכחה לכך שלכמה שעות רונן היה
מאושר.
עכשיו כל צליל היה כמו חרב אלקטרונית בתוך ליבה.
היא לעולם לא תלך למסיבות כאלה יותר. היא בעצם אף פעם לא ממש
אהבה את המוסיקה. היא גם אף פעם לא הבינה איך רונן אהב אותה.
רונן שלה, הבחור שאהב את אלביס, ורוק של שנות השמונים ומוסיקה
ישראלית ואת הרעש האלקטרוני הנורא הזה. היא כל כך רצתה
שהמוזיקה תפסיק. תפסיק להתנגן. תפסיק להזכיר לה, שיש עוד עולם
בחוץ, שיש מסיבות, שיש אנשים שמחים ולמרות שהיא כל כך רוצה,
החיים שלה לא נגמרו.

לאט לאט השקט השתלט שוב על הרחוב. המסיבה נגמרה. כל האנשים
התפזרו והלכו כל אחד לביתו, שם היא ידעה שהם יפלו על מיטתם
באפיסת כוחות ובחיוך מאושר. ורק היא תשאר בבית. בלי חיוך ובלי
אושר. בלי רונן.
אחרי שעה נוספת היא הבינה שהיא כבר לא תצליח לישון הלילה. היא
כבר התרגלה לישון עם הריח של רונן לידה, עם הנחירות הקטנות שלו
באמצע הלילה, עם המלחמות הבלתי פוסקות על השמיכה, שבסופן הוא
תמיד היה מכסה אותה באהבה והולך להביא שמיכה נוספת מהארון. הם
אף פעם לא שמו שתי שמיכות מראש. בכוונה.
היא הסתובבה בבית ולא מצאה מנוחה.
כל דבר רק הזכיר לה אותו יותר וגרם לה לבכות. הכדורסל שלו,
שהיה זרוק מאחורי השולחן במטבח. משקפי השמש שלו שנשארו בכיס של
המעיל. הספר שהוא התחיל לקרוא שנשאר פתוח בעמוד 78 ליד המיטה.
התמונות שלהם מהטיול ברומא שהיא עוד לא הספיקה לסדר באלבום.
היא התכרבלה בכורסה שהוא הכי אהב ובכתה. גשם התחיל לרדת והיא
הרגישה שהעולם בוכה איתה, כי עולם בלי רונן הוא עולם עצוב. היא
בכתה על עצמה, על רונן ועל העולם וידעה שלא משנה כמה היא רוצה,
החיים שלה לא נגמרו.

נהיה לה קר. בלית ברירה היא קמה וניגשה לארון. כל הבגדים שלו
עמדו שם כמו חיילים במסדר. ביום חמישי שעבר הוא סידר את הארון
כדי להפתיע אותה. הוא ידע שהיא לא סובלת את הבלגן שלו. עכשיו
היא הצטערה על הסדר. הארון היה מסודר בדיוק כמו שהיא אהבה, אבל
לא ניכרה בו ההשפעה של רונן.
היא משכה את סל הכביסה באנחה כבדה, מחפשת משהו שגלית לא הספיקה
לכבס בהתקף הניקיון שהיא הייתה בו כל השבוע, משהו שעדיין יש
עליו את הריח שלו. היא מצאה את חולצת הפלנל שהוא כל כך אהב.
זאת שהוא לבש רק בבית כי היא קנתה לו אותה ורצה שרק היא תהנה
ממנה. היא לבשה את החולצה וניסתה להחזיר את הסל למקום. כשהסל
לא נכנס כמו תמיד היא התחילה לחפש בארון ומצאה קופסת נעליים לא
מוכרת שנפלה מהמדף העליון.
בתוך הקופסה היא מצאה עשרות תמונות. של רונן, של שניהם ושלה.
לא את כל התמונות היא הכירה. היא ידעה שרונן אהב לצלם אותה אבל
לא היה לה מושג שהוא צילם אותה כשישנה, כשבישלה, או סתם בלי
שידעה. היא לא ידעה שהוא צילם את עצמו בכל מיני פוזות
מצחיקות.
מתחת לתמונות הייתה מחברת. היא זכרה שלפעמים רונן היה מסתגר עם
המחברת הזאת וכותב. הוא אף פעם לא הסכים לומר לה מה יש שם. אמר
שזה כמו יומן ושזה אישי. בחשש קל היא הביטה בעמוד הראשון. כתב
היד של רונן מילא את השורות, שחור וצפוף ויפה. תמיד אמרו לו
שיש לו כתב של בחורה. שורות על גבי שורות של מילים. שירים. כל
שיר בעמוד נפרד, כולם עם תאריך. הראשון היה מגיל 17. האחרון
מיום רביעי שעבר. יום לפני התאונה.
8 שנים של רונן. עשרות שירים. חלקם עצובים וחלקם שמחים
ואופטימיים. כמוהו.
במשך כמה שעות היא ישבה וקראה. מפסיקה בכל פעם שהדמעות הפכו את
הקריאה לבלתי אפשרית. לומדת להכיר את רונן מחדש והפעם באמת.
השיר האחרון היה שיר אהבה. עליה. היא קראה וצחקה ובכתה,
וכשהשיר נגמר היא שמה את המחברת מתחת לכרית והלכה לישון.
ופתאום, בפעם הראשונה מזה שבוע, היא שמחה שהחיים שלה לא נגמרו.