הדרך לגיהנום, כך נהוג לומר, רצופה כוונות טובות. אך מי יערוב
לו לאדם, כי חייו על פני העולם הזה ממש, לא יהפכו לדבר הגרוע
יותר מן הגיהינום עצמו? ומי חכם, ומכיר את הדרך לגן עדן?

 בערוב חייו, כשכבר נטה איליה מיקויאניץ' סמיונוב למות, דימה
שהוא מוקף בזאבים, דובים, תנים וצבועים, המקיפים אותו, וכל
משאלתם אך אחת היא- לבצוע נתחים מגופו, ולאוכלו חי. "אפילו
למות לא נותנים אלו בשקט", היה מהרהר בשעות הערב, עת הלחץ
הכבד- שהעיק עליו בכל שעות היום הארוך והקר- היה מורם מעט מעל
חזהו. "כל חיי עסקתי בהברחתם של אלו הרחק ממני. כעת, כשמותי
קרוב, באים קרוביהם של המתים, ורוחותיהם של המתים עצמם, ואינן
נותנות לי מנוח." כך היה סח לבתו היחידה, נטשה מיקויאניץ'
סמיונובנה, שהיתה סועדת אותו בימיו האחרונים (שהרי אישתו,
ליזבטה מיקויאניץ' סמיונובנה, הלכה זה מכבר לעולמה. לפני שתיים
עשרה שנה כמעט, ועדיין היה מבכה את מותה מדי יום ביומו, כאילו
אך זה אתמול אירע המקרה).
 היה יושב, או מוטב לומר, שוכב- במיטתו, מדמה שהוא מוקף בחיות
הטרף וברוחות, והללו עטים עליו, לוחשים לו מילים ומשפטים מימים
נשכחים, וקולות שזוכר הוא מימי ילדותו. והוא, קודח מחום, על
מצעים בלויים מרוב שימוש וצהבהבים משנים רבות, היה עונה להם
במוחו, ומנסה לגרשם במקלו, ומדי פעם פולט מפיו קללה עסיסית, או
מטווה בידו את סימן הצלב, כאומר לגרשם, אם לא בכוח ידיו, הרי
שבכוח אמונתו.
 "ומה עשיתי רע אני להם?" היה מהרהר. "כל חיי עשיתי טוב
לבריות שסבבוני. ואם ימצא מישהו הטוען כי רע עשיתי, או כי עוול
גרמתי לו- הריני מבקש את סליחתו כאן ועכשיו". כך היה חושב מדי
ערב, עת הוא מתרומם בכבדות מהכיסא שמצוי בכניסה לבית, שהיה
חביבו מזה שנים, ולא הסכים להשליכו, אף כי מרופט היה, ובעל
מראה דל גם כשנרכש מידי שיירת הצוענים שהיתה פוקדת את הכפר מדי
שנה.
 את האמת יש לומר כאן ועכשיו- איש ממוצע היה איליה. עשה טוב
בחייו, כן, ואכן היו בריות שאהבוהו, אך גם מעשים רעים עשה-
במתכוון ושלא במתכוון. ומי חכם, ויגלה לו לאדם את כל תוצאותיו
של מעשה? ביום מן הימים אתה עובר בסמוך לקבצן, פושט יד. אתה
מושיט לו את מעט המעות הנמצאות בכיסך, ומאוחר יותר פורמות אלו
את התפר שבכיסו והוא מאבד את כל כספו, שכן עיוור הוא, ואינו
יכול לראות את המטבעות על מנת לאספם.
 אך אנו סוטים מהעיקר, ובאנו הרי לספר בגיבורנו זה- הנה חלף
לו החום, וגם השיעול הטורדני נעלם, ונראה היה לאיליה כי הולך
ומבריא הוא. והנה הוא מתכונן לעלות על יצועו, ואינו יודע כי
זהו לו הלילה האחרון בעולם הזה.

 וכבר התכוון ממש לעלות למיטתו, ולהגות במשימות יום המחר-
לגרף את השלג לפני פתח הבית, ולהכניס עצי הסקה, כשלפתע נשמעה
דפיקה בדלת. נתכרכמו פניו של איליה: הלא התכוון לישון! חשב לא
לענות, אולי ילך האורח הבלתי קרוא. אך הדפיקה שבה ונשנתה,
וביתר כח, ואף נתלווה אליה קול צרוד: "סמיונוביץ'! פתח הדלת,
הלא שלג בחוץ, ורגליי קופאות!"
 היה זה מכרו של איליה, קוליה אלכסנדרוב ולריון, הפלדפבל
הותיק שלו, מיודעו משנים רבות של צבא. רעים טובים היו, אך
בתקופה האחרונה כאילו רוח רעה עברה בין המכרים הותיקים, שהחלו
מדירים רגליהם זה מקרבתו של זה (ואיליה, גם מחמת חולי שבא
עליו). ועוד נוסף על כך, שמשנודע דבר מחלתו של איליה, ובאו
כולם לבקרו ולאחל רפואה מהירה, הנה כאילו להכעיס עוד יותר- מי
שלא בא היה דווקא קוליה, שהציל אותו בשדה הקרב פעם, עת היה
פראפורשצ'יק צעיר!
 ושוב נשמעה הקריאה: "הי סמיונוביץ'! פתח הדלת, קפיטן!"
 אזכור דרגתו גרם לאיליה לקפוא על מקומו, ולחיוך של נוסטלגיה
להתפשט על פניו. אח, היו זמנים... אך הנה נתנער והחליט שבשם
ימים עברו, ילך ויכניס את קוליה לביתו. ואף ילמדנו לקח את
הפלדפבל, כיצד יש להתנהג עם חברים בעת צרתם.
 "המתן נא, אלכסנדרוביץ', הנה אני בא! אין צורך לטלטל את
הדלת, הלא תתפרק!" היה הולך איליה ומצעק, כשהוא פוסע אל הדלת.

 משב רוח קר חדר לפנים הבית, ביחד עם אי אילו פתותי שלג, ו-
קוליה.
"איי, איליה מיקויאניץ' סמיונוביץ'! איך מנשבת לה הרוח בחוץ!
ופתותי השלג מכים בפנים- כמו מחטים ממש! סערה שכזו- אפילו
הזאבים לנים במאורה, ולא יוצאים ליילל מול "שמש של זאבים",
אפילו זה מלא!"
"איך ייללו, קוליה אלכסנדרוב ולריון, וזה אינו נראה?"
"אלו יכולים גם יכולים! בחוש הם מרגישים אותו, ואין הם נצרכים
לעיניהם! את אלו שומרים הם לטרף, לבשר החי!"
"אם כך מוטב היה אם לא יצאת מביתך בלילה שכזה, אה?" רטן
איליה.
"ולוותר על ביקור אצל הקפיטן, ומה שהוא חולה?"
איליה סימן תנועת ביטול בידו. "וכבר מרגיש טוב יותר, הקפיטן
שלך. ואיפה היית כשהרגיש רע, ונצטרך לחברים ורעים משכבר
הימים?"
קוליה הפנה מבט. "לא בכפרנו, קפיטן. רחוק הייתי, בנסיעה, לרגל
עסקים. וכבר עיכבה אותי סופה זו שבחוץ שלוש פעמים! אני נוסע
מזרחה, והיא- מעשה שטן!- אינה דועכת, ורודפת אחרי!"
"מוטב היה אילו חזרת מערבה ולוקח אותה עימך, אלכסנדרוביץ',
ופוטר אותנו מעונשה של זו", אמר איליה, אך עם חיוך של מכרים
ותיקים.
קוליה הביט אל איליה, ראה את החיוך והבין. "משמע סולח אתה לי,
קפיטן?"
"איך אכעס עליך, איך? הלא אתה אומר שלא היית, ואם כך- לא יכולת
לבוא, לא? ולא תשקר לקפיטן שלך, מה?" אמר איליה.
קוליה הרכין ראש, ואמר בקול נמוך "אתמודד עם כל הסופות וכל
הזאבים שבעולם, לפני שאעשה דבר שכזה."
"נו, אז נגמר העניין."

 ישבו השניים בשקט, כל אחד מעלה לעצמו זיכרונות של ימי צבא.
ופתאום קוליה: "ולשתות קפיטן, יש?"
"יש ויש!" נענה לו איליה.
ניגש זה למטבח, והביא בקבוק של וודקה, מלא כמעט לגמרי, וכוסות
שתיים. ומזג ו-
"לחייך, קפיטן!" קרא קוליה.
"ומה אלכסנדרוביץ', איך העסקים?"
"אח, סמיונוביץ', כבר ידענו ימים טובים יותר. אין דורשים
לתבואה, ולא לפרות, והוצאות יש ויש. ומה יעשה אדם?"
"יעבוד קשה יותר, מה אלכסנדרוביץ'?"
"לשונו של הקפיטן קלה היא" רטן קוליה. "שיש לו קצבת קצינים.
ובמה אעבוד קשה יותר? אחרוש יותר את השדות? אגדל יותר פרות?
הרי כעת אני מפסיד מכל אחד מאלו, ומה- אגדיל את הפסדיי? גם כך
אין דורשים!"
"היו ימים", אמר איליה "היו ימים בהם לא דיבר הפלדפבל שלי כך.
"קדימה ובאומץ!", היה צועק אל מול האויב, אז משכבר הימים,
בצ'צ'ניה קטנה. זוכר הוא?"
"זוכר גם זוכר" ענה קוליה, תוך הסבת מבטו. "אך אין שדה הקרב
כשדה העסקים, קפיטן סמיונוביץ'. לא ולא. הגיבור בזה יכול שימצא
עצמו ללא פרוטה בכיסו- ולהיפך."
"איי אלכסנדרוביץ', ואני אומר- לא. כי אומץ לא רק בשדה הקרב
יוצא מלב האדם, אלא בחיים, בחיים. וכי לא דרוש לאדם אומץ משהוא
ניגש לעלמה צעירה בפעם הראשונה בחייו?" הפזיל איליה מבט, תוך
שהוא מוזג כוסית נוספת. "אני זוכר בחור צעיר אחד, ששקשק מול
בחורה כפי שלא רעד בשדה הקרב אף פעם!"
הסמיק קוליה כנער.
"ומה שלום האישה?" שאל איליה. "והילדים?"
"טוב." ענה קוליה.
"לחיים, קוליה אלכסנדרוב ולריוניץ', לחיים טובים!"
והריקו הכוסיות.

 ועם השתייה, בא גם מצב הרוח...
"זוכר סמנויוביץ', זוכר את יפרייטור מיכאיל רודיון,
המאלורוסי?" נצטהל קוליה.
"ואיך אשכח? בחור עז פנים שכזה, לא נזדמן אף פעם תחת פיקודי!"
החזיר לו הקפיטן. "איך היה מצעק! "הבו טטארים, אחים, הבו
טטארים, ותפוג העייפות!" היה מעודד את כל הגדוד בצעקותיו. ואיך
היה מסתער משניתנה הפקודה, כאילו אין אויב, וכדורים אינם
שורקים לימינו ולשמאלו, והוא בתחרות ריצה באחו, והפרות רועות!"
הוסיף בקול רם, תוך שהוא מחקה אותו.
"וקיבל הציון לשבח בסופו של עניין, לא?" היקשה קוליה, למרות
שידע כי כך הוא.
"קיבל, בוודאי קיבל. אני עמדתי לידו בעת שהגנרל עצמו העניק לו
הציון לשבח. ויומיים אחר כך- כאילו אין מיכאיל."
"ממה מת?" לחש קוליה.
"מאלח דם." ענה לו איליה. "כדור שפגע ברגלו, ולא טופל, ואילח
את דמו. וכולם נצטערו, שכן בחור כארז היה מיכאיל רודיון. אמיץ
כזאב, ושמח תמיד."
"בגן עדן הוא נמצא עכשיו, אה קפיטן?"
"הראשון שבהם, אלכסנדרוביץ', הראשון."
ונצטלבו שניהם.
"לזכר מי שאינם עימנו עוד, פלדפבל קוליה אלכסנדרוב ולריון."
והשיקו כוסיות.

"קפיטן-" פתח קוליה.
"מה הענין, אלכסנדרוביץ'?"
"זוכר אתה, לפני כשנה, שבאתי אליך?"
"ומה?"
"והלווית לי סכום כסף, כאלפיים רובל."
"זוכר."
"וזוכר אתה גם שהבטחתי להחזיר הסכום, מקץ שנה? ואף אוסיף
משהו?" אמר קוליה בקול נמוך.
"זוכר גם זאת."
"ובכן-"
"ובכן מה?" שאל איליה בקול מבשר רעות.
"המצב קשה, ואין בידי להחזיר לך."
 הסתכל איליה על קוליה, וראה זה שהוא מרכין מבטו, ונבוך כנער
קטון. ורצה כבר לגעור בו ולדרוש את החזרת החוב, אף במחיר ביתו
של קוליה, אך ניעור בו רגש של אחווה, אחוות חיילים, רגש שניעור
בין גברים שהיו יחד בשדה הקרב, ויחד הסתערו, ויחד עישנו טבק של
מוסאטוב, ויחד קברו את מתיהם. וחיוך נתפשט על פניו של איליה
ונשם נשימה עמוקה, ואמר: "הבט אליי, אלכסנדרוביץ'." והרים זה
מבטו, וראה את החיוך על פני מפקדו משכבר הימים.
 "הייתכן חוב בינינו, אלכסנדרוביץ'? חוב שבין חיילים? ומי גרר
אותי כשהייתי מעולף בשדה הקרב, אל מקום מבטחים, כשירו עלינו
הטטארים את פגזיהם?" ורקק הצידה. "ומי חלק עימי את קמצוץ הטבק
האחרון שהיה לו? ולמי פניתי כשהייתי בעל חוב לקצינים האחרים
בבקשה לכסף, בשעת דחק?"
"אבל, אבל, הכסף..." פתח בגמגום קוליה.
"הכסף שטויות!" קטע אותו איליה, בצעקה כמעט. "הכסף יבוא
כשיהיה. ומה אקח ממך, את ביתך? ואיפה תגור? הלא תבוא לגור
אצלי, לא? ואשכן אותך בביתך, לא, שאין פה מקום לשלושה אנשים?
נגמר."
"קפיטן, קפיטן!" אמר קוליה ברגש, ולא מצא עוד מילים לבטא את
עוצמת רגשותיו. הלא מרגע זה חשש, והנה זה חלף לו ועבר.

 "שתה עוד כוסית, אלכסנדרוביץ'!"
ומשנגמר הבקבוק, הביא איליה מהמטבח את רעהו, ולא עלה על משכבו
אלא משהחל האור להבהיר את העננים שהיו במזרח, וקוליה היה כבר
בביתו שלו.
"ומה צריך עוד אדם בחייו, אם לא חבר טוב?" הרהר איליה, תוך
שהוא עוצם את עיניו. ולא שב לפקחם עוד.

 ובזכות זאת עלה איליה מיקויאניץ' סמיונוב לגן עדן. והשלג
הוסיף להיערם, והרוח שרקה...