הכביש לא נגמר, עוד סיבוב עוד עיקוף,
אבל היא מניחה שהדרך מגיעה אל סופה.
יורדת אל החול, זה לילה לבן,
עטופה בשמיכה אינסופית וחמה.
"שמיים זרועי כוכבים", היא אמרה לו,
"תראה איך השמיים זוהרים!"
הוא הביט ושתק, והחזיק את ידה:
"תראי איך המיים גואים."
עוד יום עבר, היא שבה לשם,
שוב הכביש לא נגמר, והדרך מתארכת,
לאור יום, חול לבן עם גוונים של זהב,
מיים טורכיז ושמיים של תכלת.
הטורכיז והתכלת הפכו לאחד,
וקו האופק הטשטש בין שמיים וים,
היא יודעת שהיא לבד בחוף, והיא לבד בלעדיו,
וחולמת עליו, שאולי גם הוא שם.
"שמיים זרועי כוכבים", היא אמרה לו,
בפעם השנייה, שהגיעו לשם...
"קר לי", אמר, "בואי נלך מכאן"...
הם עזבו, ונשאר לו לבד...
רק-
חוף הים. | 