ספרתי מרצפות בכניסה לבית החולים. אחת, שתיים, שלוש...
הסתובבתי, והתחלתי לספור לצד השני.
אני מאוד אוהב לספור מרצפות - זה מרגיע אותי, נותן לי זמן
לחשוב. והיה לי הרבה על מה לחשוב.
ממש לפני דקה ד"ר לוי יצא ואמר לי שאין מה לעשות, אבא ואמא
מתים.
אני מרים את הראש, ומסתכל עליהם יושבים על הספסל שמולי. שניהם
מתלחשים בינם לבין עצמם, ומדי פעם מסתכלים עלי.
אני ממשיך לספור. אבא שלי תמיד היה נהג טוב. איך זה קרה לו?
פתאום איבד שליטה על האוטו, ככה סתם.
אמא קמה וניגשה אלי. "גילוש" היא אמרה, "בוא נלך הביתה. אבא
ואני מאוד עייפים, ובאמת אין לנו מה לעשות פה יותר."
"אמא, ד"ר לוי רצה לדבר איתי".
"בשביל זה יש לנו טלפון בבית, חמוד. בוא נלך".
נכנסתי לאוטו. אבא, כמו תמיד, התיישב לידי. אמא נכנסה מאחורה.
התחלנו ליסוע.
נכנסנו הביתה, ואבא אמר לי "גיל, אנחנו הולכים לישון. תכבה את
האורות ותנעל את הדלת, בסדר?"
"בסדר" עניתי.
"חמוד, יש לך קצת שאריות של עוף מאתמול במקרר. תחמם לעצמך
במיקרו אם אתה רעב."
"תודה אמא"
"לילה טוב גילוש"
"לילה טוב"
שניהם נכנסו לחדר שלהם. אני התיישבתי בסלון והדלקתי את
הטלוויזיה. הייתי כל כך עייף מכל ההתרוצציות היום. התחלתי לנקר
מול הטלוויזיה, עד שבסוף נרדמתי.

התעוררתי למחרת בבוקר מהשעון המעורר שלי, התארגנתי מהר, ויצאתי
לעבודה. כולם היו מאוד מופתעים שהגעתי, וכל הזמן ניסו לנחם
אותי. הבוס שלי בא למשרד שלי ושאל אותי אם אני רוצה יום חופש
או שניים.
"לא תודה" עניתי, "הכל בסדר".
"גיל, אתה בטוח?" הוא שאל.
"כן"
היום עבר מהר מהרגיל. בערב, ירדתי לאוטו שלי, ונסעתי משם. אבא
ואמא חיכו לי כבר באוטו - אבא מקדימה, ואמא מאחורה.
נסענו בשתיקה. לאחר כמה דקות, הגענו לעיקול חד בכביש.
אבא הסתובב אלי ואמר "אתה יודע גילי, כאן זה קרה".
"מה קרה, אבא?" שאלתי.
"אתה יודע טוב מאוד"
"גיל" אמא אמרה, "אתה חייב לתת לנו ללכת".
הסתכלתי אליה במראה. היא נראתה כל כך עצובה. הרגשתי דמעות
מבצבצות בעין ימין.
"אני לא רוצה, אמא"
"אתה חייב, גיל", אמר אבא. "אתה חייב לתת לנו ללכת - הזמן שלנו
נגמר, אבל שלך רק מתחיל."
"לא!" אמרתי בעקשנות. "אני נשאר איתכם!".
התחלתי להאיץ. 100 קמ"ש, 120 קמ"ש, 140 קמ"ש. מרחוק אני רואה
עיקול חד שמאלה. 160 קמ"ש, 180 קמ"ש. אבא פשוט הסתכל בי
בעיניים הגדולות והחכמות שלו.
ואז אמא התכופפה קדימה ונישקה אותי בלחי. "להתראות גילוש" היא
אמרה.
הדמעות זרמו בחופשיות עכשיו, מערפלות את שדה הראייה.
אבא בלגן לי את השיער, כמו שהוא היה עושה כשהייתי ילד קטן, ואז
נתן לי גם הוא נשיקה. "להתראות גיל". שניהם נעלמו.
בלמתי בחוזקה. הרגשתי את החגורה מתהדקת. לא ראיתי כלום בגלל
הדמעות.
הרגשתי מכה חדה. הראש שלי עף קדימה, פגע בכרית האוויר וחזר
אחורה. הרגשתי דם יורד מהמצח, מתערבב עם הדמעות. הרגשתי כאילו
הדמעות שטפו ממני החוצה איזו שהיא אדישות מוזרה ולא טבעית.
בכיתי עכשיו בחופשיות, בצרחות של כאב לב עמוק.
ההורים שלי מתו.