כואב היום, כואב.
בלי משים,
נבקעו דמעות מעיני שלוש פעמים היום.
מצאתי עצמי מתפרץ נסער היום.
ולא שהיה בזה היום
איזה הבדל לעומת אתמול או שלשום.

זה כואב היום,
זה כאב גם אתמול.
אולי היום זה ברור ומוחשי מתמיד.
אולי שצף הזכרונות שפקדו אותי כשנסעתי בקו 9 היום ,
היה מוחשי מתמיד.
אולי.

אולי היום סתם, פשוט נראיתי לעצמי מכוער מתמיד.
איך הכיעור קנה לו קניין בכל תו של פני.
האם רק אני רואה את הדמות הזו שמביטה עלי מהמראה?

היום זה כאב נורא.
היום כשכאב בכיתי.
למה? רציתי תשובה.
אבל אין תשובה,
וכנראה שלעולם לא יטרחו לענות לי.

כל יום זה כואב נורא.
זה תמיד שם וזה תמיד כואב מחדש.
וגם אם לרגע אשכח לחשוב על זה,
הוא יהיה שם להרים את ראשו המכוער גם מחר.
וגם מחר זה יכאב.

וככה אני אמשיך לחיות.
בצל הכאב, בצל המחלה.
לחיות ולדעת את השקר.
לחיות בלי להתמודד עם האמת.
לחיות את הכאב.

כואב היום, כואב.
לפעמים כבר אין לו כח ללב.
לפעמים קטונתי מלשאת את המעמסה.
ולפעמים עייפתי מלהשאר ניצב,
מתוך ידיעה שמחר,
זה לא פחות יכאב.