[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רובי ברקאי
/
אור של תחילת קיץ

"אני צריכה ללכת," היא אמרה לי בוקר אחד. היה עוד חשוך, אבל
בחוץ השמש כבר הייתה באמצע השמיים.
"למה?" שאלתי בקול תמים, למרות שכבר ידעתי את התשובה. זו לא
הייתה הפעם הראשונה שהיא אומרת לי את זה. תיארתי לעצמי שזה
יבוא, זה היה כבר באוויר. כל פעם זה אותו הדבר, ותמיד אני
מקווה שהיא תשכח, או שלפחות תדחה את רוע הגזירה בכמה ימים.
"מתוק שלי, אתה יודע למה. אתה לא היחיד שצריך אותי."
"כן, אבל אני ממש צריך אותך," ניסיתי קטע סנטימנטלי. "הרי את
יודעת כמה אני אוהב אותך."
"אבל אני כאן כבר חצי שנה. הגיע הזמן להמשיך הלאה."
-"לא, לא הגיע הזמן. אני רוצה אותך כאן. את יודעת כמה עצוב פה
בלעדייך? תמיד קר, וחשוך הרבה יותר. איתך בא אור ושירה ושמחה
גם. וכשאת הולכת נשאר פה רק שחור, וזה הסבל בהתגלמותו - תאמיני
לי."
-"ואיך היית לפני שבאתי?"
"בדיכאון," עניתי בשקט, שהיא לא ממש תשמע. אבל היא שומעת
נהדר.
"ואתה תהיה בדיכאון גם אחרי שאני אלך?" היא שאלה שוב, כמו בכל
פעם, עם מנגינות בקול וחיוכים בעיניים.
"כן." השפלתי מבט.
"ולחשוב עליי לא יעזור?" היא המשיכה בלי רחמים.
"קצת," עניתי, כבר מנסה לחנוק את הדמעות שניסו לצוף בכח.
"אז תחשוב עליי הרבה, ולפני שתשים לב בכלל, אני חוזרת."
"אבל זה הרבה זמן. זה תמיד יותר מדי זמן. אני נקרע כל פעם שאת
הולכת. את לוקחת חלק ממני איתך, ואני פשוט לא שלם. אני לא יכול
לישון, אני לא עובד, הכל פה נהיה בלאגן אחד גדול בלעדייך.
וכשאת כן פה, אז אני לא רוצה לעבוד, אבל אין לי ברירה, כי אני
צריך להשלים דברים מהתקופה שלא היית פה." כבר לא יכולתי לעצור
את עצמי, יורה את מה שאני חושב עליו כבר שניים עשר יום, מאז
ששמתי לב שהשמיים בבוקר שוב מתחילים לשנות צבע, האור בחוץ נהיה
אור של ימי קיץ והדמעות, שקודם עוד עצרתי איכשהו מתפוצצות
בפנים ונושרות לי על הפנים, כאילו מגיבות למנגנון פנימי שקובע,
שיחד עם המילים שאי אפשר לעצור, גם הן יוצאות החוצה.
"מתוק שלי, אני כל כך אוהבת אותך. אבל אתה יודע..." היא אמרה
בקול שקט, משתדלת לא להסתכל לי בעיניים. היא יודעת מה הפרידה
הזו עושה לי כל פעם מחדש.
"...אין לך ברירה." השלמתי כמעט בלחש את המשפט.



הרמתי ראש, נתתי לה לראות שאני בוכה. אני לא מתבייש.
"אני אהיה חזק. אני אעבוד קשה, וככה נוכל לבלות יותר זמן ביחד
כשתחזרי," ניסיתי להבטיח, תוך שאני משקר לעצמי בפעם המי יודע
כמה. אחרי שהיא הולכת אני שבור די הרבה זמן, ואין לי כח אפילו
לקום מהמיטה.
"יופי. ואני אשתדל לחזור כמה שיותר מהר." היא חייכה אליי,
מתעלמת באלגנטיות מהדמעות, מהקול הרועד ומההופעה השברירית
משהו.
"אז להתראות," אמרתי לה ונתתי לה את הנשיקה האחרונה
במי-יודע-כמה-זמן.
"להתראות," היא אמרה לי והתחילה לשיר, קולה מתערבל ברוח ונפרד
לאלפי רסיסים זעירים שכבר אי אפשר לחבר לצליל ברור, וכבר לא
הייתה פה ויחד איתה לקחה חלק מליבי.



על הגדה השנייה של נהר הסטיכס עמד האדס וליווה במבט נוגה, שוב,
את פרספונה, שעולה לעולם, על מנת להביא לבני האדם, יצורים
חמדניים שכמותם, את האביב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דודו זר
יוחזר לאלתר!






עופרה
ויינגרטן,
מתגעגעת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/6/04 18:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רובי ברקאי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה