ואני פה בפעם המאה אולי
ודבר לא השתנה
כאילו דבר לא עבר עליי
כאילו לא מצאתי
ושמחתי
ואהבתי
ואיבדתי

וזקנה לידי ממלמלת שיר אבל
גורמת לכל האחרות לבכות ובשקט לפלל
וסבתא שלי, זו שאני לא ממש מכירה
יושבת ליד האבן הזו, של זה שאני לא זוכרת
ובשקט, בלי קול, בוכה במין שירה
כאילו כך צוותה
כאילו אין לה כל ברירה...

הכל שוב נראה לי מזוייף, מעושה
כי לפני שהספקתי אותך לאהוב
עשית מה שהוא עתה לי עושה
עזבת בלאט, בלי קול
וציפית ממני להמשיך
מבלי לשכול

עכשיו אני לא עצובה
ולא מיואשת
לא מחפשת ובכלל לא נואשת
כי למדתי שככל שאני מתקרבת אליה
אהבתי בורחת ממני
מבוהלת היא
מסובבת פניה
ואני כמו טיפשה רצה אחריה...