"אתה" היא צועקת לעברי בין ההמולה.
הייתי במרחק של פחות ממטר ממנה, אבל ההפתעה שהייתה בעיניה ועל
פניה כאילו פגעה בי כהלם  "רציתי לפגוש אותך!" היא מסתכלת עליי
מעבר למשקפי השמש שלה ומחייכת... חייכתי אליה בחזרה...
קלטתי את המבט שלה ששבה אותי, לקח אותי לאנשהו, למקום יפה, בלי
רעש מסביב... רק שקט... פתאום הכול השתתק, השמש כבתה, האנשים
קפאו, וכל מה שנשמע היה פילוח האוויר על ידי פעימות לבי...
המבט שלה שבה אותי, העיניים האלה שלה, יש משהו בעיניים
האלה...
ואם לכתוב בכנות אני ממש לא זוכר מה אמרתי לה אחרי זה...
פשוט הסתכלתי עליה ובהיתי בעיניה, היא ילדה יפה כזאת, יש משהו
בעניים שלה שתפס אותי, ואני לא הכרתי אותה אף פעם בחיי, רק
מהפורום באינטרנט...
בפורום דיברנו רק ב- 2 הודעות פרטיות והיא אמרה שהיא רוצה
לפגוש אותי, ושאלה איך היא תזהה אותי.
כמובן שגם רציתי לפגוש אותה... מההודעות שלה עוד הבנתי את זה.
וחשבתי לעצמי ישר לפני כל דבר, תעזוב את זה בן אדם, לא יעזור
לך, עם המצבי רוח שלך מי ירצה להתקרב אליך יותר מדי...
ולא היה לי מה לעשות, חשבתי ככה... וזה עדיין ככה...
אבל היא כזאת יפה! אני חושב לעצמי ומקווה לא לצעוק את זה בקול
רם.
אני מסתכל עליה והיא נותנת לי מדבקה, 'סער בהיר להב' כתוב
עליה, ועוד מדבקה שעליה כתוב 'ניר', זה אני, והשנייה מסמלת את
הכינוי שלי בפורום, פגשתי משם את כל האנשים והיא הייתה אחת
מהם.
אבל היחידה שהיום אולי התאהבתי בה, שאני רוצה כל כך לשמור איתה
על קשר.
אבל איך?
למה?
אני חושב על זה לא מוצא שום סיכוי, שום סיבה, לא מוצא סיבה
שנהיה חברים, יותר מהידידים שאולי הפכנו להיות.
עזוב את העובדה שהיא גרה בחדרה, כבר חשבת על זה והסכמת לא
לחשוב על זה, כי זה לא משנה לך, אבל איש, היא כזאת בן אדם טוב
והיא כזאת ילדה יפה, ומה יעזור לך? נפלת עליה ככה עם הבעיות
שלך וזה בטח רק הרחיק אותה ממך, היית רוצה להישאר איתה כל היום
אם לא היית חייב לעזוב.
אבל זה נגמר להיום, וייקח זמן עד שתראה אותה שוב, התיישבתי על
הבמה שם במדשאה ליד המקום שבו פגשתי אותה, ודיברתי עם אחד
מאנשי הפורום, מסתכל עליה מדי פעם בפעם בזמן שאני מדבר עם
אנשים ומכיר כמה שיותר מהם מהפורום, ואולי מקווה לתפוס את המבט
שלה, את מבט העיניים שלה.
נכנסנו פנימה בגלל שהיה חם בחוץ, כולם החליטו על זה והתחילו
ללכת לכיוון הבניין, הלכתי אחריה והיא הלכה לבד, ואז בדיוק
שבריר שנייה לפני שרציתי לקרוא לה, נזכרתי בעובדה שאני לא יודע
איך קוראים לה.
הלכתי אחריה במהירות, "הייתי קורא לך אבל אני לא יודע עדיין
איך קוראים לך" אני אומר לה קצת מאחוריה ומסתכל עליה כאשר היא
מסתובבת.
"אודיה" היא עונה לי ומסתכלת עליי במבט כזה שלא הצלחתי לפרש,
דיברתי ופיתחתי איתה שיחה לאט לאט...
"את עוד אחת מהאנשים שדמיינו אותי מטר שמונים עם שפם?" אני
שואל אותה, כי אחרי הכול סער בהיר להב זה הכינו שלי שם, ולחלק
מהאנשים זה יצר תדמית שלי בראשם "כן" היא עונה לי וצוחקת...
"אבל לא נורא, ככה יותר טוב" היא עונה לי ואני לא יודע מה
לומר, פשוט שמחתי...
אני מסתכל עליה ולא יודע מה לומר, אנחנו מתקדמים לעבר הבניין
ונעצרים שם, אני פוגש עוד כמה אנשים שמפרידים אותי ממנה...
משום מה לא רציתי...
אני מסתובב בתוך הבניין ומדבר עם כמה אנשים שהכרתי היום,
ובינתיים לא חשבתי עליה עוד.
רק אחר כך לפני שעזבתי, הלכתי פנימה לומר שלום לכולם, וגם
נפרדתי ממנה בדרך, "אני הולך עכשיו, אני חייב לזוז, חבל שלא
יכולתי להישאר עוד" אני אומר לה ומשום מה מתקשה להסתכל לה
בעיניים. "לא נורא, בוא אני אלווה אותך החוצה, גם אני לא נשארת
עוד, אני צריכה לפגוש מישהו".
אני באותו רגע הייתי מאושר אפשר לומר, בהתחשב במצב שבו הייתי,
כן, הייתי מאושר.
הלכתי איתה החוצה, ויצאנו מהבניין, התיישבנו בחוץ.
"ספר לי משהו על עצמך, אני לא יודעת עליך כלום" היא מסתכלת
עליי ומבקשת ממני לספר לה על עצמי משהו, ואז זה קרה שוב, המבט
הזה בעיניים שלה, שבה אותי, לקח אותי למקום שלא ידעתי בו שום
דבר, רק שלווה כזו של הנפש שבתוכי, וכמו בפעם הראשונה, פתאום
התעוררתי למציאות, והתנתקתי מהמבט שלה שכל כך רציתי לאבד.
מה אני יכול לספר לה על עצמי? היום הכרתי אותה, ואיך שהייתי
אותו יום לא יכולתי לספר לה כלום,
או ש... היא צריכה לדעת את כל הסיפור בשביל לדעת מי אני
אולי... משום מה בלי שום מחשבה מוקדמת ובמיוחד בלי לחשוב
פעמיים או בכלל לחשוב על זה התחלתי לדבר איתה...
ספרתי לה כל מה שיכולתי, כל מה שהספקתי וכל מה שידעתי לספר.
כל מה שעברתי בזמן האחרון ואיכשהו מה שקרה לי ולמה, איך
שהרגשתי אותו רגע ובכלל בכלליות, ודיברתי איתה בכנות, כנות
מלאה.
והיא, כאילו הכירה אותי וכאילו ידעה איך לפתור את הבעיה, ממש
ידעה מה לומר, את דברים המרגיעים ביותר היא אמרה, היא ידעה
בדיוק מה להגיד.
"אני חייב לזוז כבר, אני ממש מאחר" אני אומר לה כבר אחרי יותר
מחצי שעה שאנחנו מדברים.
קלטתי את אבא שלי כבר נכנס ויוצא כמה פעמים מהבניין בקוצר רוח
בגלל שאני מאחר וצריך לעבוד,
לקחתי ממנה את הטלפון שלה, והבטחתי שנדבר... אני בטוח אתקשר
אליה.
"יחכה לך מכתב ארוך מאוד בפורום" היא אומרת לי בזמן השיחה
ולקראת סופה, ומאותו הרגע אני כבר מחכה לאותו המכתב... עדיין
מחכה... עברו כמה שעות... והנה כתבתי על זה סיפור... על משהו
שהיום הרגשתי שאולי כבר לא הרגשתי הרבה זמן... שאולי, משהו סוף
סוף יצליח כמו שצריך בחיים שלך, ותאהב מישהי באמת... ושאתה
מקווה שזה לא יישבר לך כמו שאר דברים אחרים... שתישארו בקשר
חזק, וטוב... כי אתה אוהב אותה כבר, אולי... או שתתאהב בה
בעתיד... אבל מה צופן העתיד?
אבל סבלנות ילד, סבלנות, אף אחד לא יכול לדעת את צופן העתיד
ובמיוחד שלא אתה, אבל מישהו פעם אמר שתקווה משאירה אנשים חיים
ומאושרים...
אז אני מחכה יש לי סבלנות...
אני מחכה...
רק מחכה...
מחכה...