בשביל ההורים אני דודו (אל תצחקו. טוב אתם יכולים). בשביל
המורים אני דר או הדר, לא באמת מעניינים אותם הפרטים הקטנים.
בשביל החברים, המעטים, דרי. בשביל סבתא דרוש. ומה בשבילי? מה
נשאר לי?
כל כך הרבה שמות ותפקידים והתנהגויות, אלפי בני אדם באחת קטנה.
פעם אחראית ומנוסה, פעם רצה במנוסה, מדוכאת או שמחה, מופרעת
ומעורערת בנפשה.
מדברת "עליהם" בלי להבין שהיא אחת מהם. ומרצה ומטיפה בלי
להפנות את הדברים אל עצמה. כמה קשה המשימה לגדול ולהישאר
שפויה, פחות או יותר...
כקטנה אני חושבת שהייתי הרבה יותר החלטית וגם קצת אדישה שכן
שעשיתי בדיוק מה שאני רוצה. והיום? אוי יש כל כך הרבה צדדים
לרצות, אפילו בתוך עצמי. ודי נמאס לי האמת. להרגיש רע אם/כשלא
יוצא. לתת הסברים ונימוקים לכישלון. ומי קבע בכלל שהוא כישלון?
מהו ה"כישלון" הזה? שמשהו יבוא ויסביר. האם 45 במתמטיקה הוא
כישלון? אם אין לי תעודת בגרות, נכשלתי בחיים? ואם אני לא
מתחתנת בכלל או אם אני מתחתנת עם האדם הלא נכון. ואם הבן שלי
מדרדר לסמים? או אם אני משתכרת בגנים ציבוריים. נכשלתי?
נכשלתי, חברים? כי חנונים עם ציונם שיושבים נון-סטופ על
שיעורים ולא פותחים את הפה גם כששואלים והם חכמים ואני טיפשה,
אז הם הצליחו?
אתה חי בפחד תמידי ולא יודע ממה. פחד שתבזבז את הזמן ואת
החיים, בלי לדעת שבעצם המחשבה על כך אתה עושה זאת. פחד
מהזיקנה. פחד מהתיישנות ושיגרה. והפחד הגדול ביותר - פחד
מאחרים. כמה מפחידים אותנו ה"אנשים".
גילו באיזה מחקר שהפחד הגדול ביותר של אדם הוא לא למות -
תתפלאו, הפחד הגדול ביותר של אדם הוא לעמוד מול קהל, לדבר מול
אנשים, שמסתכלים ובוחנים. בשורה התחתונה, אדם מעדיף למות לפני
שהוא נואם מול קבוצה. מצחיק אה? פחד במה, פחד קהל. פחד
מביקורת, פחד מעניים שנחות עליך ואין לאן לברוח. סתם מוזר. זר,
מר, בר, גר, הר, שר, קר, תר, פר, דר, סר, צר. טוב מספיק.
הכי מצחיק אותי אלו מדורי ההורוסקופ ועוד יותר מצחיקים אותי
האנשים שקוראים, מאמינים ומיישמים. או אלו שמושפעים ממבחני
פסיכולוגיה ואישיות מטומטמים שאומרים לך תבחר בין הנהר הזורם
לבין הבית ואז מגלים לך שאתה סגור, עם בעיות במשפחה, רוצה
לזרום, אבל המערכות יחסים עם ה.... די שטויות. די.
אל תשאלו מה הקשר. פשוט תחזרו לשורה ראשונה ותצחקו עוד גיחוך
קטן על העובדה שקוראים לי דודו במשפחה :)
(הכי נורא זה היה כשהייתה את הפרסומת של "דודו מהום סנטר",
"תשאלו את דודו..." זוועה.)