אמרו לי פעם משפט חכם, ש"להתגעגע זה לא בהכרח לרצות לחזור". יש
אפילו איזה ספר שנקרא ככה, שכבר כמה שנים טובות אני מתכננת
להשיג ולקרוא אותו.
בתור אחת שמתגעגעת המון, ויש לה המון אנשים שהיא מתגעגעת אליהם
מאוד, חלקם כבר אינם וחלקם כאלה שיצאו מחיי לתמיד ואין לי
אפילו דרך למצאם, הוקל לי מאוד להשכיח את רוב געגועי במשפט
הזה, או לפחות להרגיע את הכאב ואת המצפון לעיתים קרובות בכך
שזה בסדר ואפילו טוב להתגעגע, זה לא אומר בהכרח שאני רוצה
לחזור.

עכשיו, אחרי כמה שנים שאני משתיקה את הגעגוע אליך במשפט הזה
ובעוד אלף משפטים אחרים, אני מתחילה לתהות אם הגעגוע הזה הוא
לא רצון לחזור, וישר מזכירה לעצמי כמה לא טוב היה וכמה לא
ידעתי בקשר שלנו עד כמה הכל אמיתי או לא אמיתי, ודי, מספיק
וכבר עבר מלא זמן והמשכתי הלאה כבר אלפי פעמים.
אבל להתכחש לזה שהרגשות בקשר אתך היו אמיתיים אני לא יכולה,
נכון שלא הייתה יציבות בכלל, אבל השאלה אם אני מחפשת יציבות
בכלל, הרגשות היו אמיתיים ללא ספק, אמיתיים, חזקים, סוחפים
וכאלה שבאים מבפנים באמת...

ונגיד שאני לא רוצה לחזור, נגיד שאני באמת מתגעגעת אבל לא רוצה
לחזור, אז זה בסדר? הרבה פעמים אני מרגישה אשמה שעדיין יש לי
רגש כלפיך, גם אם זה רק געגוע עמום, רחוק ומוכחש.
המשכתי הלאה, הייתי בטוחה בזה עד היום, אני נמצאת בתוך מערכת
יחסים נהדרת כבר כמעט שנה, מאוהבת בו ורוצה אותו בצורה שאי
אפשר להסביר במילים בכלל, ואפילו, המדד לכך, ביני לבין עצמי
היה בפעמים בודדות שאני אוהבת אותו יותר מאשר אהבתי אותך,
ולמה בכל זאת קיימת ההשוואה הזו בכלל?
מכאיב לי לחשוב שהוא, הנוכחי, הנסיך שלי, שאני אוהבת כל כך
הרבה ובכל ליבי, לא יודע שיש בי עדיין געגוע כלשהו אליך,
מכאיבה לי התחושה שהוא ירגיש מרומה אם יידע.
אני יודעת שאין לו סיבה להרגיש מרומה, אני יודעת שאני אוהבת
אותו ושאני שלו ואיתו בכל כולי, אני גם יודעת שאין דרך שהדבר
יתגלה לו פתאום, אבל אני גם יודעת שהגעגוע הזה אליך פועם בי
חזק מאוד, עדיין.

אני מנסה להפריד ולהגדיר את הרגשות שלי אליך בצורה מאוד שיטתית
ונקייה, אך כמו תמיד, כל דבר שקשור אליך חייב להיות סוער, חזק,
סוחף ולא ברור.
אני יושבת ומנסה להבין עם עצמי, להבין אם אני מתגעגעת אליך ,
או אולי לסערת הרגשות ההיא ולמילים היפות שאמרת, שאף אחד לא
יוכל להגיד יפה כל כך..
מנסה להבין אם זה בכלל געגוע או איזו מעין כמיהה למשהו שלא
מומש עד הסוף? להבין אם זה מעיב בצורה כלשהי ואף המינימלית
ביותר על הקשר שלי איתו? הנסיך שלי, שהוא, מה שבטוח הרבה יותר
אמיתי ממך.

הרבה ניסיתי להחליט אם אני שמחה או מצטערת שהכרתי אותך, תמיד
השאלה הזו נשארת בלי תשובה, נכון שגרמת לי להרגיש מדהימה,
מיוחדת, נכון שחשפת אותי לכל הרגשות הסוערים האלו בפעם
הראשונה, (אולי מוקדם מדי?) נכון שאת הרגשות ההם אליך אני לא
יכולה להכחיש, אבל לא באמת היית, וכל כך הרבה זמן תלוש, כאילו
קטפת את תואר ה"אהבה הראשונה" מבלי שיגיע לך, מבלי שתדע שפעם
ראשונה יש רק אחת. לפחות את הכל לא לקחת.
כן, אתה, הרחוק, שלא תראה את כל זה לעולם, אני מרגישה שלקחת
ממני, שלקחת והלכת, רחוק, כמו שומר לעצמך את התואר, ובעצם
ההתרחקות הזו מבטיח שהוא יישאר רק שלך, ושהוא, האהוב האמיתי
שלי, שאני אוהבת יותר משאהבתי אותך, לא יוכל להיות הראשון,
הראשון שאהבתי באמת, באהבה בוגרת.
אבל אתה יודע מה? אני לא רואה בך האהבה הראשונה האמיתית שלי,
כי עם התדהמה הרבה בכך עבורי, ואם אתה טורח לחשוב על זה אז גם
עבורך - הייתי ילדה קטנה, קטנטנה, אני לא חושבת שמישהו מבין
שנינו מבין עד כמה.

לפעמים אני מרגישה שאני באמת פשוט מצטערת שהכרתי אותך. מצטערת
שיש לי פתאום את כל המשקעים בביטחון הרגשי שלי, אני שונאת
לחשוב עליך, אתה כל כך מבלבל אותי וגורם לי להרגיש אבודה בתוך
עצמי, לא יודעת כבר מה אני מרגישה ומה אני רוצה ומה יש ומה
אין, ואתה כמובן רחוק רחוק, ואין סיכוי לשאול אותך, או רק
להגיד לך איזה משהו, שאולי בעצם כל הגעגוע אליך זה בסך הכל
רצון להגיד לך עוד כמה דברים שלא הספקתי, אולי.

ועם כל הסערה הזו שמתעוררת בי עכשיו שוב, ועם כל הכעס שפתאום
אני מרגישה צורך להפנות כלפיך, למרות שלא מגיע לך, מה אתה
חושב? שאני לא חושבת איפה אתה נמצא עכשיו? לאן התגלגלת? אם אתה
בכלל עדיין נמצא, במקום כלשהו? אולי אתה זקוק לי?

לא, אני לא אתן לזה לקרות, אני לא אתן לך מכל כך רחוק לגרום לי
לכל הסערה הזו, אתה מדהים בעיני, ותמיד היית, אבל אתה שייך
לעבר.
יש בי כל כך הרבה רצון למצוא אותך, לדעת סופסוף מי אתה, אבל
אני לא מתכוונת לסכן את מה שיש לי עכשיו, את האהבה האמיתית
הראשונה שלי, ואני לא מתכוונת לנבור בפצעים כואבים מהעבר.
הבטחתי לעצמי שאסגור את הפצעים האלה לפני שאמשיך הלאה, חשבתי
שהצלחתי, ועכשיו אני שוב תוהה אם כן או לא.

אתה שייך לעבר, ואני לא רוצה לחזור.
את הדברים הראשונים החשובים לי באמת לא אתה לקחת וחלקתי אותם
איתו, הנסיך שלי, המקסים, האהוב, ואני יודעת שאם פתאום אתה
תמצא אותי תגיד שאני משכנעת את עצמי ובעצם אני עדיין אוהבת
אותך, אני יודעת שזה לא נכון, ואולי מקווה.
אני יודעת שאני אוהבת אותו, יותר, ובלי קשר אליך, אני אוהבת
אותו, בכל כולי, ואני רוצה לבקש ממך שתניח לי, שתמשיך גם אתה
כבר הלאה, שתפסיק להציק לי במחשבות המודחקות, שתפסיק להיות
קיים אצלי גם בזיכרונות הכי רחוקים.
אני לא רוצה לשכוח אותך, אבל אני רוצה לסגור את הפרק ההוא אתך,
כפרק שהיה ונגמר, בלי להתגעגע ובלי לתהות עליך, אבל זה כבר לא
תלוי בך.

לא משנה כמה המשכתי הלאה, ולא משנה כמה אני באמת ובכנות יודעת
שאני לא רוצה לחזור, ויודעת שלמרות שלוקח זמן ארוך (מדי) לסגור
את הפרק ההוא אתך, אני סוגרת אותו, לאט, אבל בטוח, לא משנים כל
הדברים האלה, אני גם יודעת שיש דברים מסוימים שהיו אתך, שאני
לא אשכח; יש דברים שהיו אתך ויהיו לתמיד, תמיד נמלוך יחד בעמק
הצללים, תמיד אהיה הנס הקטן שלך, ותמיד תיזכר כנס הגדול שלי.

מונולוג, דיאלוג, אני לא יודעת, אבל מהלב.