[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מישה גנקין
/
הצעה מגונה

הם התבדחו להם בינם לבין עצמם, צוחקים פעם מבדיחה אחת, פעם
מאחרת ומדי פעם סתם בלי כל סיבה מיוחדת. הזמן נע לו בקצבו שלו,
לאט מדי בשביל מישהו שישב איי שם, בדיוק בקצב הנכון בשביל
מישהו אחר ומהר מדי, הרבה יותר מדי, בשבילם. בדיחה החליפה
בדיחה, ונושא החליף נושא, ורק הצחוק המשיך לזרום במין הרמוניה,
בלי להיחלש, בלי להתחזק, בדיוק באותו אופן כל הזמן.
הם לא היו זוג במובן הרגיל של המילה, חברים או משהו כזה, הם
היו סתם בחור ובחורה שנהנו אחד עם השני, אולי אפילו אהבו זה את
זה, אבל למי היה אכפת כאשר הצחוק זרם? העיקר היה כאן ועכשיו,
והם נהנו, נהנו כאן, נהנו עכשיו, נהנו ביחד ולא רצו להיפרד, לא
עכשיו, לא אחר כך.
היא עברה לנושא רציני, והוא ענה בשיא הרצינות שיכל לגייס באותו
רגע, מבלי לשקוע בדיכאון המוזר הזה שהיה עוטף אותו כאשר הם לא
היו ביחד, כאשר הם לא צחקו. הנושא הרציני זרם לו ביניהם לאיטו,
חלק לחלוטין, בלי מהמורות, בלי הדיכאון המוזר הזה, מפתיע, הוא
לא ציפה לזה, אבל היא שאלה ברצינות, והוא ענה לה, באותה
הרצינות, כי איך הוא יכל לענות אחרת?
עוד כמה דקות, כמה רגעים קצרים בשבילם, ארוכים בשביל מישהו אחר
איי שם. רגעים של שיחה רצינית למהדרין, למרות שגיחוכים ואף
צחוק מלא וגלוי פרץ מדי פעם, פעם מפיה ופעם מפיו, למרות שהשיחה
הייתה רצינית, רצינית מאוד. עוד מילה, עוד רגע, ואז הכול נעצר,
הזרם, השיחה, הזמן, העולם. היא אמרה שהיא רוצה סיגריה, אבל זה
לא התחבר לו בראש, למה שהיא תרצה סיגריה, הרי שהיא אף פעם לא
עישנה, לא נגעה במקלות הקטנים אך קטלניים האלו, וכך גם הוא,
הוא שסלד אותם כל כך.
הוא לא הגיב במשך שניות ארוכות, הוא לא ידע מה להגיב, והיא רק
הסתכלה עליו, מחכה לתשובה. "למה?" זה היה כל מה שהוא הצליח
להגיד, ההלם החזיק אותו, החזיק חזק ובלי להראות מוכנות לעזוב,
ואז עיניה התרחבו, נראה היה שמשהו הכה בה, שלא היו לה מילים,
לא הייתה לה תשובה.
- "אני לא יודעת" היא גמגמה "לברוח אולי, לברוח מהעולם,
מהמציאות, מהחרא" דמעות הבריקו בפינות עיניה המדהימות, והוא
נמתח אליה, מחבק אותה, עוטף אותה בחום גופו, בכוחו, מחזיק אותה
קרוב אליו, מחזיק את עצמו קרוב אליה.
- "אל תדאגי" הוא לחש לאוזנה "הכל יהיה בסדר, הכל יסתדר בסוף,
את עוד תראי" אבל היא רק חיבקה אותו יותר חזק, יותר קרוב אליה.
ראשה נגע בכתפו, נשען עליה, ודמעות מלוחות החלו לזלוג מעיניה.
"אל תדאגי הכל יסתדר, אני כאן, אני לא אעזוב אותך, הכל יהיה
בסדר" הוא לחש באוזנה בניסיון לעודד אותה קצת, אבל היא רק
המשיכה לבכות.
הוא הזיז בעדינות את שערותיה השחורות, החלקות, וניגב את הדמעות
שזלגו מעיניה באצבעותיו, האיפור השחור שהיה מסביב לעיניה נמרח
יחד עם הדמעות שזלגו, אך לו לא היה אכפת, היא עדיין הייתה
יפיפייה, עכשיו יותר מתמיד. הדמעות שלה המשיכו לזרום, נספגות
בחולצתו, מנקזות ממנה את כל הכאב שהסתבר בתוכה במשך כל כך הרבה
זמן, יותר מדי זמן, הרבה יותר מדי כאב.
הרגעים המשיכו לזרום, מאטים ככל שהם עברו, ככל שהדמעות שלה
זלגו. החולצה שלו המשיכה לספוג אותן, את הדמעות שלה, כאילו לא
היה כל גבול לכמות שהיא יכלה לספוג, לעצור בתוכה. עוד רגעים
חלפו, והדמעות שלה פסקו והיא שיחררה אותו, התרחקה מחיקו החם,
האוהב, מפנה מקום לרגעים ארוכים של דממה כבדה, כמו השקט באמצע
הלילה רגעים ספורים לפני פרוץ הסערה. הרגעים האטו, ואף לרגע
נדמה היה שהזרם שלהם פסק לחלוטין, ועכשיו הרגע הזה, הנוכחי,
יישאר לנצח, ואיתו ישאיר גם אותם קפואים בדממה הכבדה הזאת.
- "אממ, רוצה לעלות למעלה" היא גמגמה בזמן שעיניה החומות,
החמות, ננעצו בו, חותכות דרכו כשם שסכין הקצב חותכת בבשר שניות
ספורות לפני שהוא נמסר ללקוח, או נזרק למקפיא בציפייה ללקוח
הבא שיבוא ויקנה אותו "לחדר השינה?"
- "מה?" הוא גמגם בהיסוס ונעץ את מבטו בגופה, בשערה הקצר,
בפניה החדות, בגופה עטוף הבגדים שהעניקו לו מעין מראה מחוספס
שכזה. הוא מצמץ, ונעץ בה עוד מבט, למה היא היססה? למה הוא
היסס? הפעם הוא ראה את גופה עדין, עגלגל כמעט, ניגוד מוחלט למה
שהוא ראה לפני שנייה, לפני רגע, לפני שהוא מצמץ.
- "רוצה לזיין אותי?" היא שאלה שוב, הפעם בקול יציב, החלטי, לא
משאירה מקום לשום ספקות.
הוא צבת את עצמו, אולי זה רק חלום...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אוי! מי שם שם
עצם?!?



שתי ילדות
דפוקות מנסות
ללמוד למבחן
באופטיקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/6/04 21:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישה גנקין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה