הם, הוא והיא, צעדו לאטם על רציף הרכבת המלוכלך, מדברים
ביניהם, מסתכלים זה על זה, מבטיהם נפגשים, מצטלבים זה עם זה.
הם צעדו לאטם, לכאורה אינם ממהרים לאף מקום, מכתיבים את הקצב
שלהם לעולם שמסביבם, לעולם שנע מהר כל כך, שמיהר למקום כלשהו,
אך אף אחד לא יכל להגיד לאן, אילו היה נשאל. אך מדי פעם היא
הפצירה בו להאיץ את צעדיו, ולרגעים ספורים, לרגעים בודדים,
צעדיו, צעדיהם האיצו, אך במהרה, רגע בודד אחרי שצעדיהם האיצו,
צעדיו האטו לקצבם הקודם.
הוא לא מיהר לשום מקום, הרי הוא ידע שהרכבת לא תזוז ממקומה, לא
תצא לדרכה, כל עוד שניהם נמצאים על הרציף, כל עוד הם כאן.
צעדיו היו איטיים וניכר בהם העצב שלא זכה לביטוי על פניו, שהוא
לא נתן לו לזכות לביטוי בעיניו, במבטו. הוא לא אהב פרדות, לא
פרדות קצרות, ולא ארוכות, אך בסופו של יום מי אהב אותן באמת
ובתמים, את הפרדות, קצרות או ארוכות ככל שיהיו? לא הוא, לכן
הוא המשיך לצעוד לאטו, לכאורה מנסה לדחות את הסוף, את הפרדה.
הם המשיכו לדבר בינהם, להסתכל האחד על השנייה, מבטיהם נפגשים,
מצטלבים, מחפשים אחד את השנייה, את העצב, שאולי היה אי שם,
עמוק בתוך עיניה, עמוק בתוך מבטה.
והיא, גם היא לא מיהרה לשום מקום, לכאורה. גם היא ידעה שהרכבת
לא תזוז ממקומה, שצפירת הקטר לא תשמע כל עוד הם, היא, כאן על
הרציף, ביחד. היא רצתה להאיץ את צעדיה, אבל צעדיו, צעדיהם,
האטו אותם. או שמה הם דווקא מיהרו אל הרכבת ללא סיבה, פוסעים
בצעדים מהירים מן הצורך והיו אלו צעדיה ולא צעדיו שהאטו את
צעדיהם? גם היא, כמוהו, כמו רובם של אנשים, לא אהבה פרדות,
פרדות ארוכות במיוחד, הן היו קשות יותר מהפרדות הקצרות שבניגוד
לאחיותיהן הארוכות השאירו רק ריק בפנים, אך חסכו, במידה מסוימת
לפחות, חלק ניכר מהכאב שאחיותיהן הארוכות השאירו אחריהן. השיחה
בינהם המשיכה לזרום, להסתכל האחת על השני, מבטיהם נפגשים,
מצטלבים, בורחים האחת מהשני.
הם התקרבו לפתח הרכבת, לסוף הרציף ונעצרו. השיחה נעצרה,
הפסיקה, רגע ארוך מהנצח נמתח ביניהם, נמתח וחלף כרוח החולפת על
פני הים. מבטיהם נפרדו, עוד רגע ארוך כנצח חלף לו בינהם, מבטו
פגש את מבטה, מבטה פגש את מבטו, מבטיהם נפגשו פעם נוספת, אולי
בפעם האחרונה. השיחה בינהם התחילה שוב, אבל זאת לא הייתה אותה
שיחה כמו לפני מספר דקות, שניות, רגעים. הפעם היא הייתה שונה,
שונה מתמיד, הפעם העצב נשמע בקולו, הוא כבר לא יכל, לא הצליח,
לא רצה לשלוט בו, בדיוק כמו לפני אותם ימים, שבועות, חודשים,
כאשר הוא פגש אותה, הכיר אותה, הכיר את האדם שמאחורי הפנים. גם
היא לא הייתה כמו לפני כמה דקות, שניות, רגעים, ולמרות שלא
נשמע עצב בקולה, עצב שהסתתר אי שם, גם לא נשמע בו השמחה
המסתורית שאפיינה אותה מאז שהוא זכר אותה, מאז שהוא זכר את
עצמו, רק ריחוק מסתורי וקר, אותו ריחוק שנשמע בקולו ביום רגיל,
ביום שהוא לא היה לידה.
עוד רגע ארוך, עוד רגע ארוך מקודמו, חלף על פניו, על פניה, על
פניהם. היא עשתה צעד, חצי צעד, תנועה לאחור, להתרחק ממנו, לקצר
את הפרדה, למנוע ממנו, מעצמה, מהם, את הכאב שבפרדה ארוכה, והוא
נע אליה, כמה שיותר קרוב אליה, צמוד אליה ברגע אחת, רגע שחלף
לפני שמישהו, איפשהו הספיק למצמץ. ידיו ליפפו אותה, חיבקו
אותה, החזיקו אותה צמוד אליו, מסרבות לעזוב, מסרבות לתת לה
ללכת. עוד כמה רגעים קצרים, ארוכים חלפו להם מבעדו, מבעדה,
מבעדם, רגעים שהוא החזיק אותה צמודה אליו, רגעים בהם הוא חיבק
אותה.
כמה זמן הוא קיווה, רצה, השתוקק לחבק אותה, להצמיד אותה אליו.
ועכשיו, עכשיו כאשר הוא החזיק אותה בידיו, כאשר הוא חיבק אותה,
משום מה זה לא נראה לא כל כך אטרקטיבי, משום מה זה שהוא החזיק
אותה, חיבק אותה, כאב לו, העציב אותו עוד יותר.
צפירה בקעה מהצופר שבקרון הראשי, והיא השתחררה מחיקו, מחיבוקו,
מידיו ועשתה צעד, ועוד צעד לעבר הכניסה אל קרון הרכבת. היא
שנאה פרדות ארוכות, שנאה אותן לפחות כמו שהוא שנא פרדות,
והפרדה הזאת התארכה יתר על המידה לדעתה. היא סובבה את ראשה
לעבר הקרון, מתנתקת את המבט שלה ממבטו, ומפנה אותו קדימה, לעבר
הרכבת, לעבר העתיד, לעבר הסוף. עוד צעד, עוד שתיים, היא התרחקה
ממנו, כבר הייתה בחצי הדרך לקרון, לרכבת. הצופר של הרכבת נשמע
פעם נוספת, חזק יותר הפעם, כאילו הוא קרה לה אליו, כאילו כבר
נמאס לו מהמקום הזה, מהפרדה הארוכה הזאת, ארוכה מדי, הזאת,
כאילו הוא כבר רצה להמשיך קדימה, וחיכה רק לה.
רק עוד דבר אחד עדיין החזיק אותה, אותו, אותם. אבל גם אחיזת
ידו הלכה ונחלשה עם צופר הרכבת שקרא לה, וידה החליקה מידו. היא
רצה בצעדים קלילים, הלכה בצעדים מהירים, אל הקרון, אל הרכבת
שחיכתה לה, מבלי להביט אחורה, היא שנאה פרדות ארוכות, הוא שנא
פרדות.
בידו נשאר רק פתק מקומט שהיה בידה לפני דקות, שניות, רגעים
ספורים. הוא קירב אותו אליו, אל פניו, הריח שלה נדף ממנו, מוזר
היא לא נהגה לשים בושם, אבל זה לא הפריע לו, עוד זיכרון ממנה,
מה טוב. ידיו פתחו את הפתק לאט, כאילו חוששות לקרוא אותו,
להכאיב לו, לפגום בו בצורה כלשהי, ועיניו קראו את המילה האחת,
הבודדה אשר הייתה רשומה עד הפתק בכתב ידה הזהיר, המיוחד.
"להתראות", זאת הייתה המילה הבודדה שמילאה את הפתק.
ידו התכווצה, תוך כדי שהיא מקמטת את הפתק. הכאב, העצב שבתוכו
גאה, והוא איבד את שאריות השליטה שעדיין היו לו בו, הוא לא רצה
בהן, לא רצה לשלוט ברגשות שלו, בעצב שלו. זה קרה לו בפעם
השנייה בחייו, בדיוק כמו ביום שהוא פגש אותה, ביום שהם נפגשו.
בראשו הדהדו דברים של אדם, גבר, אישה, ילד, מבוגר, כלשהו, שחיי
לו אולי עכשיו, אולי פעם, איי שם בעולם. גברים בוכים בלילה.
הוא היה גבר, אז למה על לחיו זלגה דמעה? זלגה עכשיו, באור
האפור של תחנת הרכבת ולא בלילה כאשר הוא היה לבדו, בחושך.
כנראה שאותו אדם, אותו מישהו, אף פעם לא נאלץ להגיד "להתראות",
אף פעם לא נאלץ להיפרד.
הצופר נשמע בפעם האחרונה והרכבת יצאה לדרכה, הם כבר לא היו הוא
והיא, עכשיו נשאר רק הוא, לבד, בלעדיה. הוא הפנה את ראשו,
הסתובב אחורה, נפרד ממנה, מהם, בפעם האחרונה ועשה צעד קדימה,
צעד בכיוון חדש, בלעדיה. ידו נעה למעלה, לעבר פניו וניגבה את
הדמעה האחת שזלגה מעינו. לא היה צורך בדמעות, לא עכשיו, הרי
אנשים כל הזמן אמרו שסוף אחד הוא התחלה אחרת, והתחלות הרי תמיד
היו אירועים משמחים. אז למה הוא לא הרגיש שמחה, רק עצב?