היה זה עוד יום רגיל, שום דבר לא רמז על כך שיום זה יהיה שונה
מהיום שלפניו ושלפניו ושלפניו, ובכלל מכל יום בשנה. כאשר היא
בחרה לצאת להרפתקה, לפני כחצי שנה, בני משפחתה טענו שהשתבשה
עליה דעתה, שהיא משוגעת, הרי מה יש לאישה לחפש בחיי ההרפתקנות?
הרי לא יעברו שבועיים והיא תחזור בריצה הביתה, לחיק משפחתה. אך
חצי שנה עברה, הקיץ התחיל וקרב לסופו ושום דבר עדיין לא קרה,
יום לא היה שונה מיום והשעמום התחיל לגבור עליה.
חיי ההרפתקנות תמיד קסמו לה, היא תמיד חלמה להלחם לצד אביר
בשריון כסף בוהק מול איזה דרקון מרושע, אשר הטיל פחת על תושבי
האזור, ולהתפרסם בכל העולם כאשר היא והאביר יחסלו את אותו
דרקון נתעב. אבל עתה, כאשר היא חיה את החיים שהיא כה רצתה, חיי
ההרפתקנות, דעתה השתנתה ללא היכר. עתה היא הייתה בטוחה כי אין
דבר המשעמם מחיי ההרפתקאות והיא רצתה לחזור הביתה, אך גאוותה
לא אפשרה לה. כל הזמן היא חזרה ואמרה לעצמה "אין סיכוי שאני
אחזור, אין סיכוי שאני מודה שהם צדקו, אין סיכוי שאני מודה
שטעיתי". וכך לאט לאט היא המשיכה במסעה, בחיי ההרפתקאות שלה,
והיום הפך לצהריים, והצהריים לערב, והערב לא מיהר לפנות את
מקומו ולהפוך ללילה, לא מיהר כלל.
והיא המשיכה לצעוד, ללכת, מדי פעם מציצה בצידי הכביש בחיפוש
אחרי מקום לפרוס בו את האוהל, לעצור ללינת לילה קצרה, אחריה
היא תמשיך בדרכה החד גוונית, המשעממת. הזמן חלף, והערב עמד
לפנות את מקומו ללילה כאשר היא מצאה את המקום שנראה לה פשוט
מושלם, משמאלה היא ראתה שדה רחב ידיים המכוסה בפרחים ססגוניים,
ובמרכזו עץ אלון ירוק צמרת.
היא החליטה לפרוס את אוהלה בצלו של עץ האלון, ירוק הצמרת,
ופנתה ללכת בכיוונו. היא הלכה, מעבירה רגל אחר רגל עם העייפות
גוברת מרגע לרגע, והשעמום נסחף על גל העייפות ומתחיל לשחק בה
משחקים, כאילו קורא אליה "תחזרי הביתה, יהיה לך טוב, עדיף הבית
על חיי ההרפתקה". היא מחצית מהדרך אל העץ, אל האלון, ושריקה
שחתכה את האוויר, ברגע קט, התנפלו עליה שני גברים לבושים שחור,
שני גברים, שני שודדים, אשר הגיחו אליה מן חשכת הלילה. לראשונה
חיי ההרפתקה המשעממים שלה הפכו לרגע למרגשים מאין כמותם. אכן
אולי זה היה הלילה המרגש בכל חייה, מלבד אולי אותו לילה בפונדק
המקומי לפני ימים מספר.
חרבות הבזיקו, וצליל מתכת נוקשת על מתכת נישא באוויר, היא תמיד
חלמה להלחם, אוחזת חרב בידה, כמול עשרות שודדים רשעים, או רודן
אכזר בודד, ועתה עוד חלום הלך והתגשם. אך המציאות הייתה רחוקה
עשרות מונים מהחלומות, הפנטזיות שלה, בפנטזיות היא כמעט תמיד
נצחה, וכאשר עמדה מול פני הפסד האביר בשריון הכסף הבוהק תמיד
הגיע והציל אותה מידי השודדים, או הרודן האכזר. אך עתה במציאות
פלדה זמרה על פלדה בעוד חרבה פגשה בחרבות השודדים. היא בקושי
הצליחה להתגונן והשודדים תקפו, ותקפו, ותקפו, מנסים לתפוס אותה
בקצה חרבם, או בלהב חרבם, לדקור אותה, להרוג אותה, לחסל את
ההתנגדות לה הם לא ציפו כלל. והיא התנגדה, התנגדה בדוחק, בקושי
רב, כל פעם הודפת, מתחמקת מחרבותיהם של השודדים על חוט השערה,
חרבותיהם מלטפות את עורה במגע מתכת קר ואכזר, פוצעות את עורה
בלא להניד עפעף. דמה זלג על עורה מחמם אותו, שולח גלי חום
עליו, ובו זמנית מחליש אותה, שולח אותה אל תהום הייאוש, מתדרדר
אותה במדרון. הפאניקה אחזה בה, היא ניסתה להימלט, ניסתה לברוח,
להלחם, להתגונן, לעשות כל אשר היה בכוחה, אך חרבותיהם הקרות של
השודדים המשיכו מרקדות על עורה, חותכות אותו, פוצעות אותו
במגעם הקר, האכזר, המנוקר, ועם הדם שחימם את עורה, דרדר אותה,
ההתרגשות באה והלכה למחוזותיה, מהם באה לפני רגעים ספורים.
היום למחרת, שלא היה שונה מהיום שלפניו, ולפניו, ולפניו, ובכלל
לפני כל הימים לפניו. אך בכל זאת דבר אחד היה שונה בוקרו של
יום זה, רוח סתיו נשפה מעל פני הקרקע, רוח עצובה וקרירה. היא
לא הלכה בדרכה בבוקר זה, הלכה והתפלאה מן היום, מן צבעי הדרך,
מן הריחות של הדרך, הריחות שאמא אדמה מילאה בהם את האוויר
הצלול. היא שכבה בשדה הפרחים, במחצית הדרך אל עץ האלון ירוק
הצמרת, ערומה מבגדיה וחפציה, מוטלת ללא רוח חיים, ועופות בר,
עופות אוכלי נבלות מנקרות בגופה.
כך תמה לה הרפתקה, ההרפתקה שלה, הרפתקה שהתחילה בתקוות,
חלומות, פנטזיות, זרמה בנהר השגרה, השעמום, ותמה בלילה אחד של
ריגוש, בגלל הריגוש, הריגוש שהיא חיפשה בחיי ההרפתקה.