מאז הפעם הקודמת בה פגשתי מישהי באינטרנט, לא העזתי לצאת שוב.
אבל, מה לעשות, לא תמיד דברים מתרחשים כפי שאנחנו מתכננים.
וממש כשהאמנתי שלא אצא יותר עם בנות פורום זה או אחר קיבלתי
מסר ממישהי בשם חסה-משוחררת.
המסר הכיל כמה מילות חיבה, כמה קללות עסיסיות וחתימה בסגנון
"מראנג הוא לא תמיד פעיל".

נדלקתי.

העברנו מסרים זה לזו, זו לזה ועברנו לצ'אט. שם התערטלנו נפשית
וגופנית ועברנו לחוויות מרטיטות במצלמה. בתחילה ראיתי משהו
מוזר אבל לא יכולתי לשים עליו את האצבע. (זה השאיר טביעות אצבע
על העדשה).
לפני יומיים החלטנו להיפגש.
"פגוש אותי מחר אצל טוביה הירקן בחמש ועשרה, בכניסה לקניון"
היא התמסרה איתי.

היום המיוחל הגיע. התקלחתי, התגלחתי, שמתי טלק והחלפתי חיתול
(פעם בשבוע אני מרשה לעצמי להשתולל). שמתי את פעמיי לכיוון
טוביה הירקן (הוא גר שלוש דקות ממני)
הגעתי בחמש ותשע דקות והחלטתי להמתין דקה בכדי להראות דיוק.
הדייט המיוחל עם החסה המשוחררת עומד להתחיל. זוהי, עושה רושם,
תחילתה של ידידות מופלאה.
נכנסתי לחנות. טוביה עמד מאחורי הדלפק וניסה לנסר סלק עם מסור
חשמלי.
"מדוע בוששת??" צרחה פוקאצ'ה מאחורי טוביה.
"איחרתי? הגעתי בדיוק בזמן!"
"מה השעה אצלך?" היא שאלה.
"חמש ועשרה. מה לא בסדר?"
"אתה מתעלם ממחוג השניות בכוונה?"
"אין לי מחוג של שניות. זה שעון דיגיטלי" השבתי.
"אין קשר בין דיגיטליות לקיום או קיום של מחוג שניות בשעון"
היא יצאה מאחורי הדלפק והתברר שהיא גמדה על פלטפורמות.
"את גמדה על קביים" נפלט לי.
"סליחה?"
"אמרתי שאני מצטער שבעתיים"
"טוב, אבל שלא יקרה עוד פעם" היא אמרה ופרשה ידיה לחיבוק.
"דבר אחד אני יכול להבטיח לך," הבטתי בעיניה הזהובות, "זה לא
יקרה שנית"

התחבקנו. (הרגשתי את עמוד השידרה שלה ודמיינתי חיבוק עם הנוסע
השמיני)

"מה שלומך יקירי?"
"אני בסדר, ומה אצילה שכמוך עושה בחנות ירקות"
"אני ירקנית!" אמרה החסה המשוחררת (ניגבתי את פני מהרוק)
"יפה, יפה. לפחות יש לך שדיים יפים"
"סליחה?"
"אמרתי יפה, יפה. לפחות יש לך מקום עבודה ראוי."
"אבל זה לא מה ששמעתי."
"ואת זה את שומעת?" נעצתי באוזנה גזר.
"לא. יש לי גזר באוזן" היא צחקה. הנעתי את כתפי מעלה ומטה
כמחקה צחוק.
"כמה זמן את עובדת אצל טוביה?" התעניינתי.
"די הרבה שנים. למעשה מאז השתחררתי."
"הרופאים המליצו לך ביקור חודשי בנמל התעופה?" ניסיתי להעלות
את רמת המונולוג.
"אתה שוב לועג לשדיים שלי?"
"לא. ממש לא! אני די מחבב אותם. אפשר לבדוק את הפומלות? אני
רואה שיש פה פומלות לא רעות."
"כן, בוודאי. אתה מוזמן לגעת ולבדוק כל מה שחפצה נפשך." היא
אמרה ודידתה לעבר דלת הכניסה ונתנה לטוביה לצאת. הוא יצא והיא
נעלה את הדלת והורידה את כיסוי חלון הדלת. בלעתי רוק.
היא הורידה את חולצתה ושני דדיה נפלו מטה. אחד יותר מטה מהשני.
למעשה אם הייתי רואה אותם ברחוב לא הייתי מיחס קשר משפחתי
ביניהם. האחד הגיע רחוק ואילו השני היה תלוי אי שם גבוה מל
אחיו כמביט ושואל מדוע אחיו כה קרוב לריצפה.
"פומלות נחמדות וסימטריות" אמרתי ומיששתי אותן. אחר עברתי
לקוסברה וקירבתי אותה לאפי. "וואו, מזמן לא הרחתי קוסברה כזו
ואיזו רטיבות. פשוט מושלם"
"חכה שתריח את הדגים שיש לי פה." היא הגישה דג אל אפי.
"לא, תודה. אני מעדיף את הכוסברה שלך." אמרתי והמשכתי לרחרח את
הכוסברה כשאני מדי פעם דוחף אצבע בינות לענפים הדקים
והמסולסלים.
"אההה!" היא גנחה. הבטתי בה והבחנתי במלפפון ענק מונח על
המדף.
"מזמן לא ראיתי מלפפון כזה" אמרתי והיא הביטה בו ונטלה אותו
בידיה.
"מוזר, גם אני לא ראיתי את המלפפון הענק הזה פה." היא הניחה
אותו על הלחי ואחר נישקה אותו.
נרעדתי.
זה טוב. תמשיכי כך" אמרתי וליקקתי את הכוסברה שלה. היא דחפה את
המלפפון קלות אל פיה. "רררררררר" אמרתי ונשכתי קלות את גזע
הכוסברה תוך עיסוי הפומלות.
"רררררררררררר" היא אמרה והחלה יונקת את המלפפון האדיר.
"ררררררררררר" אמרתי והגברתי את קצב הליקוקים של הקוסברה המתח
החל גובר ושנינו היינו שקועים בכל מחשבותינו במלאכה. היא
ביניקת המלפפון וכן במישוש צמד אפרשזיפים ואני בעיסוי הפומלות
וליקוק הקוסברה שלה.
זה היה מדהים.
זה היה מרטיט.
זה היה מהמם.
השיא הלך והתקרב. הלך והתקרב. הלך ונגע בנו.
היא צעקה, אני נאנקתי. היא מעדה אחורנית, נתקלה בדלפק וראשה
נפל על שקיות רוטב אלף האיים. אלו התבקעו וכיסו את פניה. אני
צנחתי שדוד על רצפת החנות כשסיבי כוסברה נעוצים בינות לשיניי.

חלפו דקות רבות עד שהתאוששנו מהחוויה.

"אתה בסדר?" שאלה החסה המשוחררת וקמה על הפרוטזות שלה.
"כן, אני חושב שכן. ואת?" קמתי בקושי על רגלי.
"לא יודעת. זה מעולם לא קרה לי." היא אמרה והתקרבה. פניה עדיין
היו מכוסים ברוטב אלף האיים.
"מה לא קרה לך מעולם?" שאלתי.
"שאני אתמסר למישהו זר בדייט הראשון."
"אבל עוד לא יצאנו בכלל לדייט."
"אה, אתה צודק. מתי נצא לדייט?" היא אמרה ושמה על עצמה מעין
מעיל.
"מה לכל הרוחות הדבר הזה ששמת על עצמך?"
"מעיל, מעולם לא ראית מעיל?"
"אבל הוא עשוי מתירס!" צעדתי צעד אחד לאחור.
"אז? רק מחיות מתות אפשר לעשות מעילים?"
"לא יודע, אבל את לובשת תירס!"
"כאילו, דה"
"אבל, אבל"
"שום אבל, אתה גזעני."
"אני לא"
"אתה כן"
"אני לא."
"אתה כן ואתה חושב שהדיון הזה מוביל לאיזה מקום?"
"אני לא גזען וזה הדיון הכי מרתק שהיה לי השבוע וחוץ מזה את
לובשת תירס! אני חושב שהשתגעת."
"אתה נודניק והחשק מתחיל לרדת לי."
"נכון שאני נודניק אבל את לובשת תירס."
"אבל אני ירקנית. מה רצית שירקנית תלבש?"
"לא יודע" עניתי וניגבתי את פני מרוקה, "אולי מעיל סינטטי,
אולי של."
"של?"
"כן, של."
"של כמו של נעליך?"
"לא. של כמו של. נו, הדבר הזה עם החורים."
"אתה מתכוון לגבינה?"
"לא, דלעת. אני מתכוון..."
"אתה קראת לי דלעת?"
"לא ממש, לא רציתי להעליב"
"נהפוכו"
"כן, רציתי להעליב?"
"לא, מעולם לא קראו לי דלעת. אני מוצאת את זה די נחמד."
"אז איך כן קראו לך?"
"מוצצת, שרמוטה, סחבה, אבטיח רקוב, דני של דייט, שבלונה,
חובזה, נקרופילית, פוקאצ'ה..."
"טוב, הבנתי. לא צריך את כל..."
"ברווזה מכוערת, מחוגה שבורה, קורקינט, שערות בבון,
גורילה..."
"אבל, אבל, את לא רוצה לצאת לדייט?" עשיתי את דרכי אחורנית אל
הדלת.
"כברה, מסננת, מברשת אסלות, נייר טואלט משומש, קומביניזון,
שרקונה אל חייאת, אבן נגף, קקה מייקה, איגלבוש..."
"איגלבוש?" אמרתי והושטתי את ידי מאחורי גבי אל ידית הדלת
כשגבי נתקל בדלת.
"כן, איגלבוש וגם פירה מאודה, אפונה ריחנית, שזירה מלאכותית,
נותנת, יורדת על מזוודות, חרא בלבן, קפריסאית מזוייפת,
אגזוזנית, פילדמארשל..."
"אה, אני מייד שב!" אמרתי אך היא לא שמה לב. פתחתי את הדלת
ונמלטתי כל עוד נפשי בי.

מרחוק עוד הספקתי לשמוע אותה ממלמלת "שורת המקהלה, מקלדת
חלודה, ציר זיתים, בסיק ויויו, חוליגנית, אפרוח רטוב, שיח
חרשים, משולש ברמודה, שקית קרועה, פליט דליק, גז חרדל, מסיכת
אב"ך, חלב אם, דדיים אהסימטריים, אוטוסטרדה של ריחות,
נפרטיטיס, בלאש שבאס, ליל הגלשונים, חרון אף, זכוכית שבורה,
מתקן חילוץ, מקלט אטומי, מכלי גז..."

הגעתי הביתה והתקלחתי חמש שעות. אחר, ניגשתי למחשב והעלתי את
הקורות אותי על המחשב למען ידעו הדורות הבאים ויראו.