"אתה חמוד, אתה יודע?" היא צחקקה, וחיוך בצבץ על פניו.
"ובכל זאת, את רוצה?" הוא חזר והזכיר לה את שאלתו מלפני מספר
רגעים בלבד.
"אל תבין אותי לא נכון..." היא התחילה את המשפט, אך הוא קטע
אותה באמצע, כמעט בגסות, "אם התשובה שלך עומדת להיות לא, אז
תחסכי את זה ממני ותגידי לא!"
היא הסתכלה עליו בעיניים עצובות, ושפתיה נעו בעוד מפיה יצא
בשקט בשקט, כמו גנב המתגנב לדלתו האחורית של בית "אני מצטערת,
אבל לא."
הוא נא לאחור כאחד אשר ספג מכת אגרוף חזקה במרכז חזהו.
"אני חושב שכדאי שתלכי."
-"לא, חכה, זה לא אומר כלום, אנחנו עדיין יכולים להשאר
ידידים."
"אני חושב שכדאי שתלכי עכשיו" הוא כמעט צעק, צעק עליה, על
היחידה שהוא לא היה מרים עליה את הקול גם אם חייו היו תלויים
בזה. והיא? היא הסתכלה עליו במבט עצוב, מבט שלו רק ניתן לו
הקול היה מתנצל לפניו, מבט אשר זעק למחילה, למחילתו, אך על מה?
על מה הוא אמור היה, יכל, למחול לה בעוד היא הסתובבה והלכה.
והוא? הוא עמד שם, בוהה בה הולכת לדרכה, הולכת לדרכה לבקשתו,
הולכת לדרכה ומותירה אותו עומד, לבד, במרכזו של הרחוב. איך הוא
הגיע למצב הזה? איך הוא יכל להתאהב ככה? איך הוא הרשה לעצמו
זאת? ולמה? באיזה זכות הוא חשב, ציפה לשמוע ממנה את אותה מילה,
את אותו "כן" לו הוא כל כך יחל?
הוא עצם את עיניו במין מצמוץ אשר נמשך זמן רב, רב יותר מהרגיל,
ועדיין אף לא שניה בודדה אחת. בראשו רצו תמונות מן הארועים
שהובילו אותו אותו לעמוד כאן, באמצע הרחוב, שבור לרסיסים
מבפנים, ומאיזו סיבה? איך הוא הדרדר כל כך? למה?
הוא פתח את עיניו. משהו דיגדג אותו ממש בפינת העין וטישטש את
ראיתו קלות. שניה, שניה אשר הכילה בתוכה מספר רגעים, חלפה
לאיטה מבעדו, ועיניו נעצמו שוב. עוד מיצמוץ ארוך, ארוך אפילו
יותר מהקודם. הפעם במוחו לא רצו תמונות של אירועים, רק התמונה
שלה, התמונה שלה עם שער קצר ועם שער ארוך, עם שער שחור ועם שער
אדום, במכנס ספורט ובג'ינס אשר החמיא לה, בחולצת בית ספר ובסתם
חולצה גזורה, עם סרט בשער וסתם עם שער משוך לאחור, ומסביב
לתמונה שלה שמה מילא את כל החלל בראשו.
הוא פתח את עיניו שוב, במאמץ רב. הוא הרגיש כאילו כל העולם חרב
סביבו, חרב עליו, והוא מחזיק על כתפיו את השאריות של התקווה,
בעוד הוא עצמו שוקע בתוך היאוש. ראייתו נהייתה מטושטשת מעט
יותר. במרחק נראה הבזק אור ומיד אחריו קול הרעם. גשם התחיל
לרדת, לשטוף אותו ואת הרחוב במטח של מים קרים ועצובים, או שמא
הכל היה בראשו? בדימיונו? עוד אשליה?
הוא הסתובב ללכת לכיוון הנגדי לכיוון בו היא הלכה. לא משנה
שביתו כלל לא היה בכיוון הזה, העיקר היה שהוא רצה ללכת, ללכת
בכל כיוון מלבד הכיוון שהיא הלכה בו, או אולי דווקא בו? לא! כל
כיוון אחר, ובכיוון המנוגד לה טוב עוד יותר, ואולי בכל זאת
דווקא בכיוון שבו היא הלכה?
הוא עצם את עיניו פעם נוספת, אך הפעם המיצמוץ נמשך פחות מרגע.
במהרה הוא פקח את עיניו, הרים את כף רגלו הימנית והניח אותה
מספר סנטימטרים מף רגלו השמאלית, אז הוא העביר את כף רגלו
השמאלית לפני כף רגלו הימנית והתחיל ללכת באיזשהו כיוון. לא
היה לו אכפת, העיקר לא הכיוון שהיא הלכה בו, או אולי דווקא
כן?
טיפה קרה ומלוחה זלגה על לחיו. האם זה היה רק עוד תוצר של הראש
שלו? של הדימיון? או טיפת גשם? הוא לא ידע, אבל הוא המשיך
ללכת, בעוד טיפות קרות, מלוחות ועצובות זורמות על פניו.