ופתאום היא בנינו,
נקיה, מבריקה, אטומה לרעש.
ואני צעקתי, ואת ראית,
אבל לא שמעת,
ואני דפקתי, והזכוכית,
אפילו לא מזדעזעת.
אז שינית תנוחה, כי נמאס,
התיישבת על הרצפה,
ראשך וגבך שעונים אל הזכוכית,
ואני עוד המשכתי קצת,
אבל עייפתי,
והתחלתי להתרחק.
וכשהרחקתי מספיק, אחרי שהפניתי לך גב,
הבטתי אחור, וראיתי אותך, נקודה במרחב,
ראיתי מרחוק, שזה לא קיר,
זה בסה"כ כלוב,
קטן, וטחוב, ועלוב.
אבל את, לא רוצה,
למרות שכפתור השחרור לרגליך נמצא,
ממש בכניסה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.