אוקטובר 2003

"זה כל כך כואב", היא ישבה מולי ואמרה. דמותה מסתתרת מאחורי
עיניים מכוסות בדמעות ואדומות נורא. "אני מנסה להדחיק, לשכנע
את עצמי שדי, מספיק כבר לחשוב. מספיק לרצות, שמספיק לאהוב אותו
בכלל."

"ושלא תגידו לי את כל האמרות הנדושות שיש המון דגים בים או
שהוא לא שווה את זה בכלל. מתחשק לי לבכות עכשיו. לבכות המון.
בכי מתפרץ כזה שינקה את כולי. שישטוף את הבדידות ואת טעמה המר.
בא לי לבכות עד מחר או עד שבוע הבא. בכי של רגשות אשם מהול
ברחמים עצמיים. בא לי לחשוב עכשיו שאני האדם הכי מסכן עלי
האדמות. לראות את העולם דרך הדמעות." היא ניגבה את לחייה ואפה
האדום בשרווליה.

"אני לא רוצה נייר טואלט. לא. גם לא מים. למה חושבים שכוס מים
זה הפתרון לכל בעיה או כאב של אדם. אם מישהו לא מרגיש טוב
מציעים לו מים - אם הוא נוטה לאבד את הכרתו - מים - עצבני -
כוס מים ואם הוא מאוהב גם - מים. הם לא שמעו על הפתגם עתיק
היומין - מים רבים לא יכבו אהבה. לא אהבה ולא רחמים עצמיים. אז
שאף אחד פה לא יציע לי מים. אלא אם יצרפו כמה כדורים ליד."  
היא הצליחה לזעזע אותי לרגע ולגרום לי לעקם את פרצופי.

אני מתבוננת בפניה היפות ונזכרת בשיר שאומר לילדות שאם הן
בוכות הן לא יפות ובכך דורות של אמהות מנסות להשקיט ולהרגיע את
בנותן. אך ברגעים האלו היא דווקא נראתה לי ממש יפה. אמיתית כזו
וחושפת את הכל. ללא מחסומים ומסיכות. מודה בחולשותיה ובטעויות
שעשתה. לא מפחדת להיות חלשה ולהתפרק כאן ממולי. החומות אצלה
פרוצות וצבא שלם יכול לבוא בהן ללא מעצור. להיכנס אל תוכה ככה
בפשטות ולהבין את תוכנה עד הסוף.

יושבת מולה וטובעת בפניה. מקשיבה לכל מילה ולא אומרת הרבה. יש
רגעים שהשתיקה יפה להם. לפחות שתיקה חלקית. אני מקשיבה ורגשי
קנאה קטנטנים מנקרים בתוכי. איך הכל נחשף כאן. איך היא מקלפת
הכל ונוברת עמוק עמוק. אל תוך הפצע - מרפאה אותו לאט אך ללא
ספק ביסודיות. מדברת על הכל ללא רסן או מעצור. חופרת עמוק בתוך
האדמה ומוציאה את הפקעת של הכאב מתוכה. עם כל השורשים. לא
משאירה דבר בפנים. מעיפה הכל אל החוץ.

אני חוזרת הביתה ומנסה לבכות כמוה חזק חזק.  בכי של רגשי אשם
ורצון לשנות. בכי שיעזור לי להבין מה אני רוצה בכלל מהחיים. על
אלה שעזבו מהר מדי או על ההוא שאולי יגיע. לבכות על האולי הזה.
על חוסר הוודאות. על הבלבול. לבכות על החומות שאני בונה סביבי
ולא נותנת להן להתפקע. לבכות סתם. לבכות עליך ועליי. בכי כזה
שינקה את הכל מבפנים. את כל המעברים בגוף, את העיניים, הגרון
והנשמה.
מתיישבת מול המראה ובאמת מנסה ודבר לא יוצא לי עכשיו.

פניה חזרו לצבען הרגיל וחיוך יפה עלה על שפתיה כתמיד ואני
חזרתי וניסיתי לבכות ולומר הכל. להיחשף לחלוטין. להוציא את כל
המוגלה ולצעוק חזק את מה שבפנים ללא שום כיסוי או שקר לבן.
רציתי נורא לקלף את השכבות מעצמי להרגיש ערומה עם בגדים. לסגור
חשבון עם כל אלה שעזבו אחרי לילה אחד או עם אלה שסובבו את הגב
כשהייתי זקוקה יותר מכל. לכל אלה שאמרו אך התנהגו אחרת או על
כל אלה שאולי יגיעו לאהוב אותי כאן, בין השמיכות. לבכות בעיקר
על האולי המעורפל הזה. רוצה לבכות בדיוק כמוה. לבכות ולומר הכל
על עצמי. ואם לא לבכות אז לפחות להיות מסוגלת להיות כל כך כנה
בחולשותיי. כל כך רוצה אבל מדליקה טלויזיה ונרדמת כמו ילדה.