[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לוטם דקסטר
/
קונספירציה

אני יודעת איך זה נשמע, ומה אתם בטח תחשבו.
אבל זאת האמת.
הקטע הוא, שיש פה אנשים, שמחפשים אותי.
אני יודעת שזה נשמע ממש מופרך, אבל אתם לא יודעים איך זה להיות
מצולמים כל הזמן. זה סוחט אותי נפשית ופיזית. אני צריכה לחשוב
על כל אקט שלי.
אתם מבינים - זה יותר מלשחק, אני צריכה לשחק בלי להראות שאני
יודעת שמסתכלים עלי - ובלי להראות שום דבר מפליל.
לפעמים אני נסחפת עם המשחק שלי - אבל אני אף פעם לא שוכחת שהם
צופים בי. זה יעלה לי יותר מדי ביוקר לשכוח.
אוי, זה נשמע כל כך הזוי כשאני קוראת את מה שאני כותבת. זה
נשמע כל כך לא אמיתי. אבל זה כן אמיתי. חשוב לי שתדעו שאני לא
סכיצו - אני מדברת פה על המציאות.
היום קרה משהו.
היום מישהו בא לדלת שלי.
האינסטינקט שלי אמר לי שהוא אחד מאלו שצופים בי.
נבהלתי. כן, נבהלתי. לא ידעתי מה לעשות.
אז סגרתי את כל הוילונות, ונעלתי את הדלת. נכנסתי לאמבטיה,
מנסה לשחק אותה בצורה הגיונית.
והוא מצלצל באינטרקום. מצלצל ומצלצל.
ידעתי שזה לא סתם מישהו - כי סתם מישהו היה מוותר.
הוא לא ויתר.
שמעתי את האינטרקום אצל השכנים שלי, והסתכלתי החוצה. כשלא
ראיתי אותו ידעתי שהוא בתוך הבניין.
מהר נכנסתי חזרה לאמבטיה, שומעת את הדפיקות בדלת, מנסה להתעלם.
והם לא מפסיקות, וממשיכות. וקולות בחוץ. הוא מדבר עם השכן, הוא
בטח מספר לו שקר. אולי הוא מדבר אפילו עם בעל הבית - אומר לו
משהו שיגרום לו לתת לו את המפתח לדירה. מזל שהשארתי את המפתח
במנעול.
כיביתי את המים, כדי להקשיב למה שקורה בחוץ. הדפיקות בדלת
הפסיקו. ידעתי שזה טריק, כדי לגרום לי לצאת ופתחתי את הברז
שוב. ואז הדפיקות בדלת חזרו.
אתם רואים - זה הגיוני. אם זה לא היה הגיוני לא הייתי מאמינה
לזה.
חשבתי לרגע על למה הוא לא מצלצל בדלת. בטח הוא כן צלצל,
ובלבלתי בין זה לאינטרקום מקודם [היו כל כך הרבה צלצולים]. בטח
עכשיו הפעמון הפסיק לעבוד, הוא עושה המון בעיות בזמן האחרון.
החלטתי לצאת מהאמבטיה אחרי כמה שעות, כי באמת שלא הגיוני שאני
אהיה שם כל כך הרבה זמן.
זחלתי על ארבע, עטופה במגבת לפינה שהכנתי מראש.
זאת פינה בסלון שנותנת לי מספיק מקום לזוז ולשבת בנוחות, אבל
עדיין אי אפשר לראות אותי שם מאף חלון. היא גם מוצבת ככה שאי
אפשר לראות אותי אם מישהו בתוך הדירה - למרות שאני חושבת שאם
מישהו בתוך הדירה להתחבא כבר לא יעזור לי.
יש לי אספקה פה. אוכל, שתיה, דברים כאלו. תכננתי את זה בשביל
יום כמו היום.
אתם רואים - זה הכל כמו משחק שח מט. אסור לאבד את הריכוז. חייב
להשאר צעד מלפניהם. חייבים לחשוב טיפה אחרי, לתכנן את כל
המהלכים - אחרת מפסידים.

פתאום הטלפון צלצל. הייתי חייבת לתת לו לצלצל. אני לא יכולה
לענות. זה בטח הוא, מנסה לעבוד עלי.
לא זזתי מהמקום שלי.
הם בטח צופים מהחלון על הטלפון, מחכים לרגע שאני אענה לו, או
אנתק אותו - כדי לתפוס אותי.
אז נשארתי במקום שלי, לא זזה. בדקתי שאי אפשר לראות את הצל שלי
והתפללתי שהשמש תשקע כבר, כדי שאני אוכל לזוז. ורק רציתי
שהצלצולים המרעידים האלו יפסיקו.

אחרי כמה שעות, הדפיקות בדלת הפסיקו.
שמעתי עוד מישהו מצטרף אליו - והם הסתובבו מסביב לדירה,
מסתכלים דרך החלונות, מחפשים הוכחות לקיומי. הם יודעים שאני
בבית, אבל הם לא יודעים מה קרה לי. בסופו של דבר, הם וויתרו.
שמעתי אותם מציבים את המצלמות בכניסה לבניין, ובכניסה לדירה
שלי, ומול החלונות. אבל המצלמות לא מפחידות אותי, אני יודעת
להתמודד איתן.

מפחיד אותי לפעמים לחשוב שאולי הם הכניסו מצלמה לתוך הדירה -
אחד שרואה לתוך הפינה שלי. אז כל יום אני 'מנקה' - בודקת את כל
הקירות, את כל הרצפות. לפעמים אני מוצאת חור קטן, או קילוף של
צבע - ואני לועסת מסטיק, לוקחת אותו ואוטמת את החור.

נרדמתי בפינה, שמחה על הרוגע הזמני. התעוררתי לקולות של
הטלוויזיה. הקשבתי לה זמן מה, מגניבה מבט אליה מדי פעם. פתאום
שמעתי מישהו בטלוויזיה אומר
- אני רואה אותך שם.
ונבהלתי.
ידעתי שהקול היה מיועד עלי.
כל שאר האנשים בטח לא היו שמים לב לקול הזה, אבל כיוון שהוא
מיועד אלי אני שמעתי.
הצצתי לטלוויזיה שוב, ולא ראיתי דבר שונה בה. הם בטח שיחדו
מישהו באולפן והכניסו את המשפט הזה.
זה היה כבר יותר מדי בשבילי.

חיכיתי ל4 בבוקר לא יושבת בפינה שלי - אלא מארגנת דברים בבית.
אורזת בחשאי. מאחורי הגב שלי, בהטעיה של סידור.
בדיוק בארבע יצאתי מהבית הכי מהר שיכלתי.
לא ניסיתי להסתיר את זה. חשאיות כבר לא נחוצה - רק מהירות.
הייתה לי תוכנית מילוט כבר בנויה מראש - דרך גינות של אנשים
אחרים, דרך דרכים צדדיות דרך העמק לתוך סמטה בעיר, דרכה לתוך
חנות נטושה שבה אני אבלה את שאר הלילה. בבוקר אני אבלע לתוך
ההמון, אקח רכבת למקום אחר. משם אני אסע לעוד מקום באוטובוס,
ואחרי זה אני אסע למקום הבא.
מהמקום הזה אני אקח טרמפים לעיר בצד השני של המדינה ושם אני
אנסה שוב. לשחק אותה, עד שהם יעלו עלי שוב.
אני יודעת מה אני עושה, אני כבר עושה את זה הרבה שנים.

אם אני אשרוד את הלילה, אני אולי אשרוד את מחר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם הבמה היא
קנזס, הדף
האחורי הוא ארץ
עוץ!




צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/6/04 17:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לוטם דקסטר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה