הנה אני מתהלכת לי לבדי בדיוטי פרי של שדה התעופה היט'רו, מגלה
כל רגע מחדש את הזמן האנגלי האחרון שלי, וזה מכרסם חזק בלב,
וזה כואב.
שותה קפה מר, עם סיגרייה מקומית חזקה, הולכת לשירותים כל 5
דקות, הקיבה מתהפכת, הגוף מתכסה בזיעה קרה, הפנים חיוורות, אני
לא נרגעת...
בודקת שכל הכסף נמצא בחגורת הבטן מתחת לבגדים, קונה פקט
סיגריות ושוקלדים להמונים, בחוץ לילה קר וגשום, אבל אני במקום
בו אין חשיבות למזג האויר, וזהו הלילה האחרון של השנה שהייתה
לי.
יש עוד זמן להתחרט, אני אומרת לעצמי, צעד אחד אחורה, והחיים
ממשיכים מאותה נקודה בה חתכת אותם...
די, את חייבת להפסיק עם המחשבות האלו, והכי חשוב, לא לחשוב
יותר על ג'ון!!!
אבל איך אפשר שלא? רק להזכר לרגע, איך התעוררנו הבוקר הזה, אל
תוך אקט של אהבה אחרון, היה נראה כאילו נמשיך יחד לעולמים...
רבים מי יביא את ארוחת הבוקר למיטה, מתעצלים ביחד, מעשנים
סיגריה מחובקים...
אחר כך איום העזיבה שלי לבש פנים של מזוודה, כזאת שהטילה צל על
כל החדר, וארזה בתוכה שנה שלמה... ג'ון הסתובב סהרורי, אחר כך
הלך להשתכר...
אחר כך המון חיבוקים ודמעות, פרידה מחברים, פרידה מיניב, אחי
האהוב אשר ממשיך את הזמן האנגלי שלו, פרידה מהפאב שניהלנו יחד,
ומעל לכל, פרידה מלונדון, אהובתי המסתורית והמנוכרת.

עלייה למטוס, בקרוב מאוד ההמראה שתחתוך אותי באכזריות לשתיים.
עוד זמן טיסה עד נחיתת הביניים בוינה, חם לי וקר לי ומסורבל
לי... לא יכולה לישון...
נשאר קצת זמן לדבר אנגלית עם דיילות מנומסות, בוינה יעלו כל
הישראלים ויביאו איתם חזרה, את הדרך האבודה לארץ ישראל...
אחר כך, מחיאות כפיים ונחיתה, לא נחיתה, סוג של התרסקות נפשית
קשה, גלגלי המטוס כבר על הקרקע, אחר כך הרגליים, אחר כך הראש,
ועוד הרבה זמן יגיע גם הלב...
הניתוק הושלם סופית...
הילה ויאנה אוספות אותי מבן גוריון, משם ניסע להרצליה ונשתה
קפה, אני אהיה חצי משותקת והם ישתדלו לצחוק על זה מבלי להעליב
אותי...
אחר כך דיבורים על מה שהיה, זכרונות שהופכים למתומצתים, נשארות
המילים: סקס, סמים, אלכוהול, רוחות רפאים, טיולים, חברים.
ובלילה לפני השינה, כשנגמרות המילים, נשאר זכרון של  אהבה אחת
יפה, שהשארתי לדמם ולגווע...