[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הסיפור שאתם עומדים לקרוא אכן היה ולא הומצא כפי שבוודאי רבים
מכם הקוראים, תישבעו לעצמכם והשאלה תנקר בראשכם, איך דבר כזה
יכול לקרות? תשאלו את עצמכם וביניכם קרוב לוודאי יותר ממאה
פעמים לאחר שתסיימו לקרוא את סיפורי. תשובתכם הכמעט וודאית
תהיה שסיפור כזה  לא יכול להיות אמיתי אבל כן, הסיפור הזה היה
וקרה ושינה על חייהם של יותר מאשר התכוון אותו גורל שהשפיע על
המאורעות יותר מכל.

סיפורנו נפתח ביום אביב נעים, סוף פברואר, בזמן הזה שבין החורף
לאביב. זהו הזמן שעדיין לא פורחים הפרחים והציפורים לא שרות את
שירי האביב אך מצד שני, אי אפשר להצביע בוודאות על העובדה
שהאביב נמצא איתנו משום שהשמיים יורים גשמים כבדים ולעיתים יש
ימים שהקור העז מפיל חיתתו גם על האמיצים שבגברים. ישבתי ביום
שמש זה על המגדל שלי באבט"ש (אבטחת יישובים). אני, סמל שכמעט,
ממש עוד זמן קצר סמל ראשון יושב בתוך המגדל המזרחי של חטמ"ר
שומרון, המחנה הגדול ביותר של צה"ל באזור זה. צפונית אלי
נמצאים שני כפרים עוינים, מערבית אלי נמצאת שכם ואילו אני יושב
בעמדה, מסתכל מדי פעם על הפלחים עובדים קשה את אדמתם וחוזר אל
העיסוק העיקרי שלי, התעמקות בספר הפילוסופיה שלי.
הפלחים עובדים באמת קשה, רותמים מחרשה לחמור מסכן שאת נעירותיו
ספק בכי, שומעים למרחק. הם חורשים את השדה ברגל, צעד אחר צעד,
פסע אחר פסע עד שאובד כוחם לגמרי וכך יום אחר יום. אתמול בבוקר
עבר פלח זקן עם טרקטור ישן שנדמה היה להתפרק כל רגע וגרגור
המנוע שלו נשנק כל כמה דקות, על כל השדות מולי ואחריו רצו
הילדים, ספק משחקים ספק עובדים וזרעו את האדמה. הילדים, אם
היית רואה אותם קורא יקר, כולם בסחבות שבטח הם קוראים בגדים
שמכסים גוף רזה, שחיף היו קוראים להם אצלנו. לא היתה אף דמות,
אם גבר, אישה או ילד שעבדו מולי שאפשר היה להגיד שהם קצת
מלאים. כולם רזים וכמהים לאוכל שיצמח מהאדמה אותה הם עובדים
בזעת אפיהם. המלחמה לא טובה לאף אחד חוץ מאלה האוחזים בשררה
ואוהבי הצבא משום שכך הם שומרים על שלטונם על גבם של האזרחים
הפשוטים מצד אחד ומרוויחים ממון רב למטרותיהם מהצד השני וכך
כלכלתנו הלא חזקה גם כך, מתמוטטת. אך לא על המצב הקשה שבו
נמצאים כולנו רציתי לספר לכם או לדון בתחלואי החברה שלנו אלא
בסיפור שעדיף לכולם שלא היה קורה לעולם.

הכל התחיל באותו בוקר חמים שאותם חקלאים קורעים את התחת בשדות,
מאחורי גדר הבסיס המפרידה בין שני העולמות ואילו אני יושב
במגדל השמירה שלי וקורא כאשר לפתע, בלי סיבה מיוחדת, סתם
אינסטיקט, הרמתי את ראשי מעל הספר כדי לבדוק מה קורה בעולם
האמיתי, כמו שעשיתי מדי פעם, רק שעם הרמת הראש הנוכחית גיליתי
שמשהו אינו כשורה. ההפרעה הזו היתה בצורת דמות שנעה מהכפר
הפלסטיני, בסביבות החמש מאות מטר ממני, לכיוון המגדל שלי,
במהירות ובקו ישר. הרמתי מיד את המשקפת והסתכלתי לכיוון.
הופתעתי, ציפיתי לראות משהו הדומה למחבל עם נשק אולם הדמות
שבאה מולי הייתה נערה. עכשיו היא לא הלכה מהר מדי, לא לאט מדי,
בלי שום סימנים של פחד, לחץ או מצוקה. לקחתי את מכשיר הקשר
לידי כדי לדווח על מה שאולי יהיה ניסיון לפיגוע אולם משהו מנע
ממני לדבר. אולי זו הייתה הסקרנות שרצתה לדעת מה היא רוצה
ומתכננת לעשות ואולי ידעתי בתוך תוכי שרע לא יצמח מהמצב
המעניין שהלך ונוצר. לא ידעתי מה האי דיווח הזה עוד יגרום.  

הנערה התקדמה לכדי 20 מטר מהגדר הרעועה המפרידה בין הבסיס
לשדות ולפתע הורידה תיק, ואני שהסתכלתי עליה כל הדרך הרמתי את
נשקי על אדן חלון מגדל השמירה להרתעה ואני חייב להגיד שגם
לפוזה, די נלחצתי. מה לעזאזל פלסטינית עושה 20 מטר מבסיס צבאי
עם תיק שעכשיו שמתי לב שמוט די עבה יוצא ממנו. צעקתי לה
"תעצרי, אל תפתחי את התיק".
להפתעתי לא רק שהיא לא נרתעה אלא גם ענתה לי בקול קצת כעוס
ונרגז בעברית שוטפת "אין שום דבר מסוכן בתיק, רק מעדר כדי
לעבוד".
"תניחי ותפתחי את התיק לאט, ותתרחקי שני מטר אחורה ואני אבדוק
את התיק", צעקתי לה וכבר הייתי מוכן לדרוך את הנשק להרתעה.
היא פתחה את התיק, הניחה אותו בכיווני ונעמדה שני מטר מאחורי
התיק כבקשתי וידיה על מותניה מסמנות על כעסה ההולך וגובר.
לקחתי את המשקפת ובתנועה איטית ובוחנת עברתי על פני התיק ואכן
אפשר היה לראות בתוכו מעדר ותו לא. הורדתי את המשקפת. "איפה את
מתכוונת לעבוד?", שאלתי אותה והיא החוותה בידה על חלקת אדמה
קטנה שאורכה הייתה כשלושים מטרים לערך ורוחבה שניים. נראה
שהשדה שלה לא נחרש זמן רב וכרגע מצבו נראה בכי רע, מלא עשבים
שוטים, קוצים ופרחי פרא.
"יש לך המון עבודה, את הולכת לעשות הכל לבד"? שאלתי אותה בחצי
גיחוך.
"יש לי המון עבודה ואני מתחילה עכשיו, אז אל תפריע לי" ענתה
בתקיפות, לקחה את המעדר הגדול שנראה כה כבד בידיה והחלה לעבוד
מהקצה הצפוני של חלקת האדמה, הקצה המרוחק מהמגדל ואני מתבונן
בה מלמעלה.  

האמת, היא הייתה מהממת. יופי כמו שרואים על גבי המסלולים הכי
יוקרתיים בעולם הדוגמנות. יופי שגורם לכל גבר לסובב את ראשו
סיבוב מלא, 360 מעלות רק כדי לא להוציא יופי כזה מהעיניים.
יופי שגורם לכל גבר להשתגע ולעשות מעשים שבמחשבות הכי פרועות,
לא חשב לעשות. שערה היה שחור יותר מצבע הפחם, עיניה השחורות
יוקדות אש של כוח רצון והתמדה עם חכמת חיים, מבט כזה שאומר שמה
שאני רוצה, אני אעשה ולא חשוב מה. אף קטן וסולד ושפתיים
אלגנטיות. צבע גופה השחום משעות רבות של שמש ונתוני גופה היו
תאווה לעיניים כמו גם תאווה לחך (אך בל נקדים את המאוחר)
וכאילו כתוב היה עליו 90,60,90.
לפתע זרקה את המעדר על האדמה החומה והישירה מבטה אלי. "משהו
מעניין אותך?", שאלה בלי להסס.
"כן, את". עניתי לה בלי טיפת חיוך.
מבט של בוז על פניה כוון אלי ואחרי רגע לקחה את המעדר והמשיכה
לעבוד עוד כשעה תחת השמש הקופחת עד שכרעה על הארץ, ללא כוח.
"את בסדר?" צעקתי לה מהמגדל. "הכל טוב?" שאלתי אותה שוב כאשר
לא ענתה.
"מה כבר אכפת לך?" ספק שאלה ספק קבעה ובקולה ניכור, "גם ככה
אתה רוצה אותי מתה".
הבלגתי על דבריה ושאלתי אותה אם יש לה משהו לשתות כשנזכרתי שכל
הזמן שהיא מולי, לא שתתה כלום. היא הסתכלה סביב ושאלה אותי
במעין התרסה "ואם אין לי, תביא לי?"
בלי לחשוב פעמיים, הוצאתי את המימייה מהאפוד, סרקתי את האזור
כדי לראות שאין שום איום מתקרב וירדתי למטה כדי לזרוק את
המימייה מעבר לגדר ולהשתיק אותה. היא הביטה בי בחשדנות כאשר
ירדתי למטה ולמעשה עברתי כמעט כל פקודה אפשרית הקשורה לשמירה.

"המים לא מורעלים", אמרתי לה בחצי חיוך כאשר הביטה אלי בתימהון
ונראה כי היססה ללגום.
היא פתחה סוף סוף את המימייה והריחה את המים. התבוננתי עליה
שותה. דמיינו לעצמכם את הנערה הכי יפה שראיתם מעודכם עומדת מטר
ממכם, במכנסי עבודה וחולצה קצרה, זיעה נוטפת משערה לצווארה
השחום וממשיכה לרדת, דמיינו לעצמכם את אותה נערה מרימה את ראשה
כדי שפיה לא ייגע בפיית המימייה וטיפות מים בורחות ונוזלות
מפיה החושני לכיוון הצוואר והחזה המדהים, דמיינו לעצמכם שאתם
עומדים ומביטים במחזה הזה כאשר גדר בגובה שני מטר ומעליה תיל
מפרידים ביניכם ובין חלום גן עדן, מחזה סוריאליסטי מאין כמותו
שגורם לתהות לגבי מהותו של עולם הבנוי על גדרות תיל ועל הפרדה
בין אנשים השווים אחד לשני, אולם מיד עולה המחשבה על המחבלים
הנמצאים גם הם מהצד השני של הגדר הזו וכאב הראש והתסכול העולה
מההתנגשות שבין חלום למציאות, בין גן עדן לגיהינום, ממחישים את
הבלבול שבו אנו חיים.
היא זרקה את המימייה ועליתי בחזרה למגדל. עיני לא משו ממנה
כאשר המשיכה לעבוד עוד כחצי שעה ולפתע מבטה פגש במבטי. "תודה
על המים", אמרה, "מחר בבוקר אני גם אהיה פה לעבוד את האדמה".
ובלי להוסיף מילה או לחכות לתשובה ממני, הכניסה את המעדר לתיק
המוזר שהידית בולטת ממנו החוצה והלכה בצעד בוטח לכיוון הכפר
כאשר עיני מלוות אותה עד שנעלמה בביתה.

למחרת בבוקר חיכיתי בקוצר רוח ליציאתה מהבית ומשקפתי הייתה
נעולה על דלת הכניסה. הבית נראה ישן אולם למדתי כבר שאסור
להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו. בעודי חושב איך להתנהג איתה
היום, נפתחה הדלת והיא יצאה והסתכלה לכיווני כאילו ידעה שאני
משקיף לכיוונה, הורדתי את המשקפת כאדם הנתפס בקלקלתו כמציצן
ולאחר כמה שניות התעשתי והמשקפת שוב חיפשה אחריה. הנערה היפה
הזו שהופיעה הלילה בחלומי החלה לרדת לעבר השדה, לעבר הבסיס
שעליו אני שומר, לעברי.
כשהיא הגיעה לחלקת האדמה הקטנה שלה, חייכה אלי ואני, שהכנתי את
עצמי להתעלמות או לפחות למבט קפוא, נאלמתי דום והשבתי במין
חיוך מבולבל.
"מה שלומך?", שאלתי אותה לאחר מספר שניות של התאוששות.
"יהיה בסדר", השיבה במבטא חמוד ומתקתק.
היא החלה לעבוד ואני, שרציתי לזכות בתשומת ליבה, החלטתי לעבור
שוב על חוקי הצבא בעניין השמירה ולרדת למטה וגם הפעם, ידי לא
היו ריקות.
"הבאתי לך שוקו קר", אמרתי לה כאשר הייתי מולה ובינינו הגדר
הגבוהה.
עכשיו תורה היה להאלם דום והיא הסתכלה עלי בפליאה ונראתה עובדת
עצות, לקחת שוקו מהאויב או לא, שמעתי בראשה את המחשבה עוברת.
"שתית אתמול מהמימייה אז ברור לך שאני לא מהמרעילים", ניסיתי
לשכנע אותה לשתות וחיוך על שפתי.
היא ניסתה אולם לא כל כך הצליחה לבלוע חיוך והחלה להתקרב
לכיווני.
בעוד היא מתקרבת, עינינו נפגשו וננעלו אחד על השנייה ומבטי חדר
עמוק לתוך עיניה וממש הרגשתי את מבטה חודר לתוכי. התחושה הייתה
כל כך מוזרה ושונה ומדהימה, תחושה שמרגישים פעם בחיים, תחושה
שאומרת שזהו הבן אדם הנכון, התחושה האומרת שהגורל הצליח לחבר
את שני החצאים...
היינו עכשיו במרחק של סנטימטרים וכאילו הזמן קפא מלכת והגדר
נעלמה והיינו שנינו, כמו כל זוג נורמאלי, כמו בחלום.
"אתה מעביר לי את השוקו?", העירה אותי.
חייכתי חיוך נבוך והעברתי את השוקו דרך הגדר, אצבעותיה נגעו
באצבעותיי ורטט נעים ומרגש עבר בגופי.
"מה שמך", שאלתי בנועם.
"מוניר", ענתה בקולה המקסים, "ולך?".
עניתי לה וניסיתי למצוא דרך להתחיל בשיחה אך על מה אני כבר
יכול לדבר עם פלסטינית מכפר ערבי עוין כך שהמוצא מהמצב המביך
שנוצר היה השאלות הסטנדרטיות.
"אני בת 17.5", אמרה לי, "לומדת בית הספר לבנות בכפר".
"למה את פה ולא בבית הספר?", שאלתי בפליאה? "אין מי שיפרנס
בבית?"
"המצב הכלכלי אצלנו ממש קשה אז החלטתי לעזור ולעבוד את השדה
ששל המשפחה", ענתה ועיניה באדמה.
"ואיפה כולם עובדים"? התעניינתי.
"אבא עובד במסעדה בישראל ואמא משגיחה על שלושת האחים שלי
שקטנים לעבודה בשדה, כך שרק אני נשארתי". אמרה לי בנחישות.
"עכשיו אני חייבת לחזור לעבוד אבל עוד מעט אני אעשה הפסקה
ונמשיך לדבר", החליטה ולי לא נותר אלא להסכים.

עוד במדרגות העולות למגדל שמעתי את הקשר צועק ומחפש אותי.
"מזרחי, מזרחי ממברגה", הסמ"בצית בחמ"ל נשמעה עצבנית למדי.
"מברגה, כאן מזרחי, מה רצונך?", עניתי לה בשיא התמימות.
"למה אתה לא עונה לקשר", נשמע קול נשי מרוגז".
"עניתי לך, מה את רוצה?", עניתי בניסיון להישמע שגרתי ככל
האפשר.
הסמ"בצית מהעבר השני התרצתה ושאלה אותי אם הכל בסדר ואני כמובן
השבתי בחיוב. "הכל עשר", חייכתי לעצמי והבטתי במוניר. פתאום
עלתה מחשבה שהצלחתי להדחיק אותה עד עכשיו. היא תעשה לי הרבה
צרות ובעיות אם אני לא אזהר ואולי אני צריך להפסיק את הסיפור
הזה. ידעתי שאני צריך לגמור את הדבר המוזר הזה וקול פעמוני
האזהרה צלצלו באוזני כמו ערב חג המולד בניו - יורק אולם רצוני
להכיר בצורה אינטימית את הנערה הפלסטינית, שבקלות יכלה להיות
מחבלת שמנסה לפתות אותי פשוט גרם לי לעיוורון מצד אחד ומצד
שני, כל מבט שלי אליה הגביר את  משיכתי העזה לנערה שבעודה
עובדת, עקבתי אחר כל טיפת זיעה היורדת משערה השחור אל צווארה
החלק והלאה.

לאחר כשעה של עבודה מאומצת שלה ושל התבוננת מאומצת שלי בה,
השליכה את המעדר על האדמה, הרימה מבטה ואמרה, "עכשיו הפסקה".
הסתכלתי עליה בחיוך וירדתי למטה, שוב הפקרת שמירה על בסיס צבאי
בין ישובים עוינים.
ישבנו על אבנים גדולות כאשר שתי המימיות שהבאתי עם תה חם ומתוק
נמצאות כל אחת, בצד אחר של הגדר. לאט לאט, תוך כדי שתיקות לא
קצרות, החלה להתפתח מין שיחה מוזרה שלא ידענו לאן תתקדם ואיך
תסתיים. ידענו רק שעכשיו, בהווה הכי מוחשי שיכול להיות, טוב
לנו וכאילו לא ראינו את ההבדלים העמוקים הקיימים בינינו, חוץ
מהגדר, שלא נתנה לשכוח איפה אנחנו ומאיפה באנו.
לפתע, אחר שתיקה קצרה אמרה מוניר, "אתם הרגתם חבר טוב שלי"
ואני בלי לעצור ולחשוב עניתי, "אתם הרגתם את החבר הכי טוב
שלי".
התבוננו אחד בשנייה במין מבט מוזר של הבנה והזדהות מצד אחד
ומצד שני, לא היה זה מבט של כאב משותף על חיים צעירים שהלכו
בלי שוב.
"איך הוא נהרג?", שאלתי.
"הוא היה ליד המחסום וחיילים הרגו אותו", ענתה בקרירות.
"כלומר בטח הוא התפרע במחסום ולא נותר לחיילים ברירה אלא לפתוח
באש", פירשתי את דבריה.  
"הוא היה רק בן 17 וחוץ מזה הוא יצא להגן על המולדת שלו מפני
הכיבוש הישראלי, הכיבוש שלכם", ענתה לי בחריפות והוסיפה, "גם
אתם נלחמתם ועשיתם מעשי טרור כדי להקים את המדינה שלכם, אבל
אתם רואים רק את הצד שלכם שסובל ולא את הצד שלנו. מה אתם
חושבים, שרק האימהות שלכם בוכות על ילדים שמתים ושרק לכם יש
רגשות?".
"אנחנו נתנו לכם כמעט הכל ואתם לא הסכמתם", לא נשארתי חייב.
בכל זאת הייתי צריך להגן על אמונותיי, בעיקר לאחר ההתקפה שלה.
"הכל היה יכול מזמן להסתיים והיו נחסכות מאות הלוויות, אבל
המנהיג שלכם לא חושב על שום דבר חוץ מהשמדה טוטאלית של מדינת
ישראל ולכן אין לנו ברירה ואנו נלחמים חזרה". לא נתתי לה שהות
להשיב ואמרתי בטון הרבה יותר רגוע, "אם נמשיך להתווכח על
פוליטיקה, לא נגיע לשום מקום אלא סתם נתעצבן אחד על השני, אז
למה לדבר על נושאים שגם ככה לא נגיע להסכמה עליהם?".
"אתה צודק", היא אמרה ושאלה "איך נהרג חבר שלך?".
"פיגוע באמצע תל אביב, פיגוע ירי", אמרתי בשקט ודמותו עלתה
לפתע מול עיניי.
"שנינו סבלנו על דברים שלא היינו אחראים עליהם ואני מצטערת על
חבר שלך". אמרה ועיניה היפות בתוך עיני. ראיתי שהיא מתכוונת
לכל מילה וזו הייתה הפעם הראשונה שהיא דיברה מתוך רגש ולא מתוך
ההיגיון.
לפתע צלצל הפלאפון. "כן", עניתי לרוס שישב במגדל אחר.
"מחפשים אותך בקשר חצי שעה לפחות, איפה נעלמת?", הוא נשמע קצת
לחוץ.
"לא שמעתי כלום", שמעתי את עצמי ממלמל לפלאפון ומרחוק את רכב
האבטחה מתקרב. סגרתי את הפלאפון ופניתי למוניר, "את חייבת
לעזוב עכשיו, לרוץ רחוק מהגדר. תוך שנייה יגיעו חיילים ואם הם
יראו אותך פה, יסלקו אותך. תחזרי בתשע בערב, אני אהיה פה".
השהיתי עליה את מבטי לעוד שנייה ובעוד רעש מנוע הרכב מתחזק
ונשמע היטב ברקע, רצתי וממש עפתי אל העמדה בעוד היא, לקחה את
תיקה בחופזה והתרחקה מהר ככל האפשר מהגדר.

"הכל בסדר?", שאל אותי הקצין התורן בזמן שירד מהג'יפ.
"בטח", עניתי לו. "למה, קרה משהו?" שאלתי בחיוך מעושה.
הוא החל לעלות למגדל ובזמן הקצר הזה התכופפתי וסובבתי את כפתור
הכיוון של מכשיר הקשר כדי שתהיה סיבה מדוע לא עניתי לקשר.
"אתה בהאזנה? אתה לא שומע שקוראים לך בקשר קרוב לחצי שעה?",
התקיף אותי תוך שהוא מסיט את מבטו ממני ומסתכל לתוך המגדל
לראות אם ימצא חומר מרשיע להתנהגותי.
"לא שמעתי שום קריאה בקשר בשעה האחרונה. למעשה אם חושבים על
זה, מאז שנכנסתי למשמרת, הקשר שקט", השבתי לו בקול רגוע.
"טוב", אמר הקצין והתכופף לעבר מכשיר הקשר, "יכול להיות המכשיר
שלך דפוק או שהוא לא בתדר הנכון. שיחקת אולי בתדרים?" אמר
וחיוך דק על שפתיו.
"לא", עניתי. "אמרתי לך שמאז שאני בעמדה, לא שמעתי כלום בקשר".
בקולי החלו לבצבץ סימנים של כעס, הרגיז אותי החיוך שלו.
"טוב", הוא אמר. "איכשהו המכשיר שלך עבר לתדר אחר. החזרתי אותו
לתדר הנכון ומעכשיו אני רוצה אותך בהאזנה מלאה, ברור?".
"אין בעיות, אני תמיד בהאזנה", עניתי לו והוא הסתובב והחל לרדת
במדרגות החלקות של המגדל. בעוד הוא יורד קלטו עיני את המימייה
שזרקתי למוניר, מוטלת 2 מטר מאחורי הגדר וליבי צנח. רק שלא
יראה, שלא יראה, התפללתי בליבי.
הקצין ירד ועם כל מדרגה שלו, צנח ליבי עוד קצת ועוד קצת. לאחר
שהגיע למטה, התמתח, הצית סיגריה, הסתובב אלי ואמר "וואלה אחי,
אחלה נוף יש לך", ונעמד מול המימייה כאשר מבטו משקיף על השדות
משמאל לימין.
המילים נעתקו מפי והייתי בטוח שזה הסוף שלי. אם הוא יראה את
המימייה הצבאית הזרוקה מהצד הלא נכון של הגדר, יתחיל לשאול
שאלות ולא בטוח שאני אמצא את התשובות הנכונות.
עוד שאיפה ועוד יניקה והסיגריה כמעט ונסתיימה. "היו אירועים
מיוחדים בזמן שאתה נמצא פה?" שאל.
"לא, שום דבר מיוחד", קיוויתי שלא ישים לב לרעד בקולי.
"טוב, נקווה שימשיך כך". זרק את הסיגריה ונכנס לג'יפ. "אל תשכח
להיות בהאזנה", זרק לי בעודו מתחיל לנסוע.
התיישבתי בפיסוק רגליים על הכיסא שלי, הוצאתי שאיפה ארוכה,
ניגבתי את הזיעה מהמצח, לגמתי תה חם ומתוק מהמימייה ולא ידעתי
אם לצחוק או לבכות.

"אתה דפוק?!", לא הבנתי אם זו הייתה שאלה או קביעה מצד רוס.
"הם היו בטוחים שקרה לך משהו. ההיא בחמ"ל התעצבה והחלה לצעוק
לך בקשר שהיא שולחת לך את הקצין הבכיר ושתתעורר אם אתה ישן",
אמר וצחק. "אני צוחק אבל הם התעצבנו".
חייכתי ואמרתי לו "אתה יודע שאין צורך לדאוג לי, סידרתי את
העניין כמו שצריך. העברתי תדר והקצין לא חשד בכלום".
"ואיפה אתה היית, ישנת?" שאל אותי בפליאה.
סיפרתי לו על מוניר ועל הרגשות שהיא מעוררת אצלי ותגובתו הייתה
כשל אדם שראה רוח רפאים.
"השתגעת לגמרי", פסק. "ואתה בטח גם חושב שהיא תבוא", אמר
בציניות.
"היא תבוא, אני בטוח", קבעתי.
"יופי, ומה אז, תקפאו משני צידי המגדל?", לא הרפה מהקו שנקט.
"אל תדאג, חשבתי על הכל", עניתי לו בחיוך ממזרי, "היא תיכנס
למגדל".
"כן, ואיך? יש לך סולם או שהיא קופצת לגובה ונוחתת בדיוק אצלך
בידיים". שאל ובקולו ספק לגבי שפיות דעתי.
"אני אחתוך את הגדר". אמרתי בהחלטיות.
עיניו נפתחו כלא מאמינות ולאחר כמה שניות של שתיקה כשפיו נפתח
ונסגר כשל דג הוא אמר בלחישה שבקושי נשמעה, "אתה צריך קב"ן,
דחוף קב"ן".

לפני שיצאנו למשמרת הערב, לקחתי מרוס קאטר שהביא איתו בעוד הוא
מנסה לשכנע אותי לא לעשות דבר בנידון.
"אם יתפסו אותך ואני בטוח שייתפסו אותך", קבע, "אתה בכלא להרבה
מאוד זמן. אם אתה חושב שהאבט"ש מבאס, חכה מה יהיה לך בכלא."
"אני עושה את זה רוס", עניתי בעקשנות, "לא יעזור בית דין. אם
ייתפסו אותי לפחות אני אדע שניסיתי, אבל אם אני עכשיו משתפן,
דבר ראשון אני ארגיש כמו אפס ודבר שני ויותר חשוב, אני אחיה כל
החיים בתחושה של החמצה ולזה אני לא מוכן, לא עוד".
רוס התקרב אלי, הסתכל לי עמוק בעיניים וידו הימנית על כתפי.
"שמע, אני מבין שהיא מדליקה אותך ושהיא נראית כמו החלום הרטוב
של כל גבר מצוי, אבל לך תדע אם היא לא מנצלת אותך כדי להיכנס
לבסיס ולעשות פיגוע שהקורבן הראשון יהיה אתה". ניסה לשכנע
בטיעון הכי הגיוני.
לא הסכמתי להשתכנע למרות דבריו. כל כך הייתי נעול על המטרה שלא
נתתי לשום מחשבה הגיונית ולשום טיעון משכנע להיכנס לראשי
ולהפריע לדמיון המשתולל עלי ועל מוניר במגדל.

אחרי שהרכב הוריד אותי והודעתי לסמ"בצית שאני בעמדה והכל בסדר,
הארתי את הזרקור על נקודה קצת מרוחקת מהמגדל, שסבך שיחים גדל
שם ליד הגדר והחלטתי שזאת תהיה הנקודה שאני אפרוץ את הבסיס
עליו אני שומר. כמעט החלקתי במדרגות החלקלקות כאשר מיהרתי למטה
והתחלתי חותך את הגדר. הדבר היה קשה ממה שחשבתי והיו כמה קטעים
שבהם חשבתי שאני לא אצליח אולם הרגש והתשוקה מילאו תפקיד חשוב
כך שקיבלתי כוחות ממקורות שלא היו ידועים לי והצלחתי, ריבוע
אחר ריבוע לחתוך את הגדר כך שמוניר, שלא נזקקה למרחב גדול,
תוכל לעבור. לאחר שסיימתי עליתי למגדל וכולי ציפייה ותקווה
שהיא תבוא ושאני לא עושה את כל זה לשווא. לא עלתה בי ולו לרגע
אחד המחשבה שאני עלול להכניס מחבלים לבסיס שיטבחו בחיילים
הנמצאים כאן. כשאני חושב שפשוט עברתי עברות כנגד ביטחון המדינה
וחטאתי לחיילים שבטחו בי, שהאמינו שאני שומר עליהם, עוברות
צמרמורות וחלחלה בגופי, אולם באותו הרגע קיוויתי רק לדבר אחד,
שמוניר תגיע כבר למגדל וההתרגשות גברה בי עם כל דקה שעברה.

מחוגי השעון הראו שהשעה תשע עברה ואני שוטטי עם הזרקור אנה
ואנה, מחפש אותה. איפה היא לכל הרוחות, איפה היא. אולי התחרטה
והיא לא רוצה לבוא, אולי תפסו אותה מחבלים מהכפר שלה ועכשיו
מענים אותה, הרי הכפר שלה עויין לישראל. חיפשתי ועברתי באיטיות
עם הזרקור שבמוחי כל מיני תסריטים למה שעובר על מוניר ברגעים
אלה ולפתע קלטתי דמות שנעה לכיוון הבסיס בקו ישר מולי. אני
מקווה שזו היא, אחרת אני פותח באש אמרתי לעצמי. הארתי על הדמות
והיא התקרבה וקראה בשמי. כן, זו היא. היא הגיעה, צעק מוחי
בהתרגשות ובקול יותר רגוע אך עדיין קצת נרגש צעקתי לה, "מצד
שמאל שלך הגדר קרועה, תעברי שם" והצבעתי לה עם היד את הכיוון
הכללי.
היא החלה לעבור כאשר נשמע לפתע, כרעם ביום בהיר, כזעקת הטורף
המוצא את קורבנו, רעש מנועו של ג'יפ הפיקוח. הסתכלתי מיד
שמאלה, מחוץ לדלת המגדל ולחרדתי התקרב הג'יפ במהירות לכיווני.
"תסתתרי! חיילים מגיעים", צעקתי לה.
"מה?" היא שאלה כאשר חצי גופה נמצא כבר מעבר לגדר בתוך הבסיס
וראשה מתרומם לעברי.
"תסתתרי!!", צעקתי שוב, קצת יותר חזק בתקווה שיושבי הרכב לא
ישמעו כלום, "חיילים מגיעים".
מיד שסיימתי את המשפט, הופיע הג'יפ מעבר לעיקול ונעצר ליד
העמדה.
"הכל בסדר, אח שלי", היה זה הסמל התורן.
"בטח, הכל בסדר", עניתי בתקווה שהרעד בקולי לא יורגש.
"אחלה, רוצה תה חם ישר מהקומקום?" שאל וחיוך על שפתיו.
היה לו היום מצב רוח טוב, חשבתי, בטח היציאה לבית מתקרבת.
"לא, יש לי תה אבל תודה", עניתי בנימוס.
"כרצונך" אמר ונסע, משאיר רעמה של אבק באוויר.
מיד לכשנעלם בעיקול, הארתי לעבר מקום מחבואה המשוער של מוניר.
ראשה הציץ מעבר לגדר וקראתי לה לעלות למגדל. היא עברה בזהירות
את הגדר החתוכה והלכה אחרי אלומת אור הזרקור שלי עד שהגיעה
למדרגות ואז, בצעדים מהוססים תוך כדי התבוננות לצדדים, עלתה אט
אט למעלה ואילו אני, לא חשבתי אפילו לעשות סריקה מהירה מהמגדל
או אפילו להסתכל שנייה לכיוון הפירצה שפתחה פתח לבסיס כדי
לבדוק אם אורחים לא רצויים עומדים שם. ננעלתי לגמרי על מוניר
וכאילו הייתי בתוך בועה שכל העולם עומד מנגד ולא מעניין אותי,
רק שלא יפריע.

אורו המיוחד של הירח, האור השמור ללילות ירח מלא בלבד, האיר על
פניה היפות של מוניר שעמדה במרחק סנטימטרים אחדים ממני. שערה
השחור כצבע הפחם גלש על כתפיה הצנומות. עיניה השחורות ברקו
באור יקרות ודמו בדמיוני לכוכבים המאירים שמיים שחורים, שפתיה
החושניות הביטו בי בחיוך מבוייש אולם אמיץ.
"את כל כך יפה", לחשתי לה והרגשתי את ליבי הולם ומבקש להתפרץ
מחזי אליה. עיניה  הביטו בי במבט מתגרה ואילו אני לא נשארתי
חייב למבטה וכאילו בלי משים, כאילו לא אני הוא השולט על גופי,
ראיתי את ידי הימנית עפה לה לכיוון מוניר. ליטפתי את שערה
והופתעתי מרכותו ונעימותו, ליטפתי את לחיה ורפרפתי בידי על
שפתיה. גופינו התקרבו עד למרחק שבו נשמנו את אותה פיסת אוויר.
עיניינו נפגשו והתשוקה שנגלתה בנו משכה את שנינו לעין הסערה,
למקום בו השמש והרוח נפגשות, מקום בו האלים שולטים ודבר לא
קיים חוץ מתשוקה יוקדת שלא באה על סיפוקה אלא בתהום מסוכנת,
שכבר היינו עמוק בתוכה.
נשמתי וטעמתי את גופה הבתולי וגיליתי את סודותיה השמורים
ביותר. גופה רתח ויקד כגופי כאשר הפכנו לאותם דקות מעטות, לגוף
אחד הבוער עד לנקודת הרתיחה שהגיעה בעוצמה הדומה להר געש
המתפרץ בשיא עוזו ולאחריה ההרפיה וההבנה שניתחה עלינו כמו מכה
משמים שפלא כמו שקרה לנו, לא יחזור לעולם באותה עוצמה ובכזה
רגש, הבנה שהשאירה אותנו, לפחות לזמן הקצוב שנותר לחלום,
מחובקים ומחוברים ללא יכולת להיפרד.

לא ישנתי הרבה באותו לילה. שוב ושוב העברתי בדמיוני את אותו
זמן מועט, אם כי מדהים שהעברתי עם מוניר במגדל ונפשי לא ידעה
מנוח. ידעתי שלא אשוב לראותה באותו אופן לעולם אך לא העליתי על
דעתי את עוצמתו וצחוקו המר של הגורל.

"שים לב לקבוצת הילדים מולך", אמר  לי שי כאשר החלפנו. הכובע
הכתום שעל ראשו עוד העלה בי גיחוך כאשר תיפסתי לעמדה, חיוך
אחרון לאותו יום.
קבוצת הילדים, בסביבות השלושים חבר'ה התמקמה כ - 100 מטר
מהגדר, אותה גדר שחתכתי, אותה גדר שמוניר חצתה אתמול. הם נראו
משחקים ביניהם וצוחקים בקולי קולות ולא נראו גדולים יותר מגיל
הבית ספר אולם העיניים שהמשקפת שלי פגשה בשיטותיה, לא השאירו
מקום לדמיון בנוגע לרגשותיהם כלפי המגדל שלי והבסיס שעליו אני
מגן.
השעה הייתה שמונה בבוקר והשמיים היו כחולים וצלולים כמו כל
השבוע האחרון, השמש שטיפסה לאיטה בדרכה לאמצע השמיים ניסתה
לחמם את גופותיהם של האנשים כי לליבם, ככל הנראה, אפילו החמה
לא מסוגלת היתה לשלוח קרני חום. דיווחתי לחמ"ל על קבוצת הילדים
והמשכתי לשים עין עליהם בעודי מגלגל בראשי את מאורעות ליל אמש.
שעה עברה והילדים כמעט בלי משים, החלו להתקדם לכיווני. תחילה
בצעדים קטנים ולאחריהן בצעדים הגדלים בכל פסיעה ופסיעה.
לדאבוני לא שמתי לב לכך בזמן, משום שיכול להיות שהייתי מצליח
למנוע את העתיד לבוא אולם כוחות חזקים ממני, כוחותיו של הגורל
שלטו בתסריט ואילו אני הייתי משתתף, אמנם משתתף מרכזי אך רק
משתתף.
קבוצת הילדים החלה לרוץ לכיוון הגדר הרעועה של הבסיס כאשר היו
במרחק של 30 מטר ממנה בלבד ותוך שניות ההמון החל לרגום אותי
באבנים ואני, תוך כדי דיווח לחמ"ל ולבישת קסדה, הבנתי שנפלתי
לתוך מלכודת שטמנו לי. המצב הלך והסתבך כאשר כמה ילדים החלו
לנסות ולעלות על הגדר וכאשר צעקותי לא עזרו, הרמתי את הנשק
באוויר ולחצתי בקלות פעמיים על ההדק. היריות הרחיקו את הפורעים
אולם לאחר דקה בערך חזרו לנסות להפיל את הגדר והפעם תוך כדי
קריאות מוות ליהודים.
"מברגה, תשלחי מיד כוחות!! הם נכנסים לתוך הבסיס", צעקתי בחרדה
הולכת וגוברת לתוך מכשיר הקשר.
צעקות העליהום הלכו וגברו כאשר אבן פגעה בי ביד שמאל וזעקת כאב
נפלטה מפי. ההמון, כלומר הילדים שולהבו מהפגיעה בי והחלו
זורקים אבנים ביתר שאת כאשר מרחוק שמעתי את קולם המבורך של כלי
הרכב הנעים לעזרתי, אולם היה קול נוסף שחדר לראשי, קול שהגיע
מכיוון השדות. היה זה קולה של מוניר הרצה לעבר הבסיס הנפרץ
ובפיה תחינות ובקשות לילדים להפסיק. לפתע אחד הילדים, שחור
שיער וצנום צעק משהו לחבריו ונכנס תחת סבך העצים שאתמול עברה
דרכו מוניר. הוא מצא את הפירצה צעק וזעק מוחי, הוא מצא את
הפירצה.
הילד הערבי נכנס לבסיס וצעקתי לו "צא, צא החוצה" דרך כוונות
הנשק אולם הוא הסתכל עלי ולפתע הוציא בקבוק מאחורי גבו, שחתיכת
בד יוצאת ממנו, בידו השנייה הוא החזיק מצית ובתוך שנייה הוא
הצית את הבד, שנדלק מיד. "בקבוק תבערה, בקבוק תבערה!!" צרח
מוחי ושלוש יריות נשמעו לפתע כאשר לחצתי על ההדק כאילו ללא
רצון ובלי משים לעבר המחבל הקטן.
"לאאאא", שמעתי את מוניר צועקת ובקולה חרדה, "לאאאא", נכנסה גם
היא לבסיס כאשר כוחות התגבור הגיעו. "לא, לא יכול להיות",
שמעתי אותה ממלמלת בשקט שנוצר לפתע כאשר כרעה ליד גופתו של
הילד וצעקה לעברי בקול מקפיא דם, "רוצח, רוצח אתה. הרגת את
אחי, רוצח, רוצח..."

לא ראיתי עוד את מוניר באותו אבט"ש אולם קולה הנשבר לרסיסים של
יגון ודמותה המשתופפת מעל גופת הילד, אחיה שותת הדם לא נותנת
לי מנוח. עיניה שרק יום קודם הביעו מראות גן עדן, הביטו בי כמו
ראו את השטן או מלאך המוות שאם עוצרים שנייה וחושבים על זה,
הייתי שליחו לאותם רגעים מחרידים ומעוררי חלחלה. רעד עובר בי
בכל פעם שזכרוני מחזיר אותי לאותו בוקר שטוף שמש בשומרון, חצי
שנה לפני השחרור, לאותו אבט"ש אחרון בצבא.

שוב מראות של דם, שוב קולות האמבולנסים הדוהרים ברחובות
ובקרביהן פצועים הזועקים מכאב, שוב מראות האימה של ההרוגים ושל
משפחותיהם הנקרעות בין התקווה הקלושה להשלמה הנוראה. שוב מחבל
מתאבד מפוצץ עצמו באמצע ירושלים. "הפעם הם עשו עבודה טובה",
אמר בכאב אחד מעדי הראייה.
שוב קמתי לאותו סיוט מתמשך שנקרא החיים שלנו, של כולנו. שעת
צהריים, יום אחרי שחרורי מצה"ל. שמעתי את החדשות ומיד לאחר מזה
כיביתי את הרדיו כי פשוט נמאס. בערב ראיתי עם ההורים חדשות
וכמובן המראות של הפיגועים שהפכו לצערנו שגרתיים כל כך, הופיעו
וריצדו מול עיניינו הנדהמות כל פעם מחדש אולם הפעם זה לא היה
כמו כל פיגוע, לפחות בשבילי. לא מאמין צפיתי בתמונתה של מוניר,
מוניר שלי. תמונתה ניבטה אלי מן הטלוויזיה ומתחתיה נרשם
"המחבלת המתאבדת". הרגשתי איך הקיבה מתכווצת כאילו קיבלתי
אגרוף מאלוף העולם באגרוף כבד וקפאתי ממקומי בלי יכולת לזוז
וכמעט בלי לנשום כאשר, כאילו ממרחק שמעתי את הקריין מדווח כי
"מדובר בפיגוע מחריד במיוחד ולא רק בגלל התוצאות הקשות שלו.
המחבלת המתאבדת שנשאה על גופה כ - 30 ק"ג חומר נפץ, התפוצצה
במרכז ירושלים. רגעים אחדים לפני הפיצוץ צעקה בעברית "למען
אחי" אך מה שזעזע את חוקרי המשטרה יותר מכל היה ממצא של המכון
הפתולוגי באבו כביר שקבע כי בעת שפוצצה את עצמה, הייתה המחבלת
בחודש השישי להריונה.












loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אומרים שאני
אינני אני
על כן אני נבהל
כי אם אני הוא
אינני אני
אז מי אני
בכלל?

קוני משיח
בגופייהלמל


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/11/02 0:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רונן ליבוביץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה