זה היה נורא מבלבל אם הייתי דוחפת אותך. לא הייתי יודעת מי
מאיתנו צריכה למות, אבל הייתי נורא משתדלת לזרוק לך איזו כרית.
נפילה רכה. כי אני לא שונאת אותך. אני דווקא די מחבבת את
התלתלים שלך, כשהם ככה רטובים מהים. חברות טובות היינו יכולות
להיות אם לא היו גברים בעולם. אם לא היתה אהבה. אם לא היינו
שתינו שוכבות עם אותו הגבר. אם לא היינו שתינו אוהבות את אותו
הגבר. אם הגבר היה אוהב את שתינו. או אפילו מישהי מאיתנו.
שמעתי כבר הרבה תירוצים, אבל זה שאת בהריון הוא בהחלט אחד
המשעממים והאמיני לי, אם הוא היה שומע את התירוץ הזה הוא היה
דוחף אותך תיכף במקום. הוא אפילו לא היה זורק כרית. אבל זה
בגלל שהוא נורא עצלן. יכול להיות שלא הייתי צריכה לרחם עלייך,
כשעמדת ככה בקצה הצוק עם הפיתה ביד, נותנת ביס ועוד ביס
בבהמיות של טכנאי טלויזיות או סוג כלשהו של אינסטלטור, מוותרת
בקלות רבה מדי על שיווי המשקל לטובת הסטייה שלך לבריזות. כל
כולך מביטה אל עבר הים שסופו אי שם, ואני מדליקה סיגריה ועוד
אחת, מביטה בך בקנאה. היום זכית. את בת הזוג ואני? אני סתם.
זונה. ככה אמר לי פעם איזה חבר טוב.
את רגועה עכשיו, ככה ליד המשפחה שלו כשכולם צוחקים שהם מחכים
כבר להזמנות לחתונה. מצחיק באמת. הוא אמר לי פעם שהוא בקרוב
יעזוב אותך. שנוכל לחיות יחדיו באושר לנצח. אבל הבקרוב התרחק
כשאמרתי לו שאני במחזור.
התקרבתי אלייך, לאט לאט, ואמרתי לך שזהו. שסוף הים יתגלה לך
בקרוב. אני חשבתי שזה משפט נורא רומנטי להגיד לפני שדוחפים
מישהו אל מותו, ואת רק אמרת שלים אין סוף.
בדיעבד אולי הייתי צריכה לבעוט בך בו במקום ולו רק משום
החוצפה, אבל באותו רגע קפאתי על מקומי. הפשטת את החולצה ובטן
קטנה של חיים פעוטים נפלטה החוצה. כ"כ קינאתי בך באותו הרגע.
כי מה יש לי להחזיק כראיה. התקרבתי אל הבטן וכל כעסי נמס
ללטיפה אחת רכה. שששש. הוא ישן לו. הבנזונה הקטן. כמו אבא שלו
יהיה. אמרת שהוא עוד לא יודע, שאת קצת מפחדת להגיד לו. את
מפחדת שיש לו מישהי מהצד. את המשפט האחרון אמרת בשקט, נבוכה.
כאילו אם תגידי את זה בקול רם תצטרכי לגלות. הרצון לדחוף אותך
הפך מרגע לרגע לתחושת שליחות ממש, לגאול אותך מיסורייך. אבל
מיד התאפסתי ונזכרתי מי פה מתייסרת באמת. הסתובבתי והלכתי. ככה
השארתי אותך על הצוק, כל כולך נתונה אל אין סוף הים. כשהתלתלים
רטובים במליחות, והיד מלטפת עגלגלות של חיים חדשים, ייסורים
חדשים.
באותו הלילה שכבתי איתו בפעם האחרונה. גבר ריק שכמותו מול שתי
נשים מלאות בו. אחרי שהוא נרדם, חנקתי אותו במו ידי. אחזתי
בצווארו ולחצתי עוד ועוד עם האצבעות. חשבתי עלייך, על היצור
בתוכך. ולחצתי יותר חזק. רציתי לרוקן ממנו את שארית האוויר.
שיוציא מתוכו את הכלום שהיה בו. את האוויר בלבד. הוא היה כמו
כדורסל מפונצ'ר וכמעט שלא התנגד. כ"כ עלוב הוא נראה ככה שוכב
בלי הבעה. אפילו לא צרח או התעוות. כזה עצלן.