כבר אלפיים שנה שהיהודים נאבקים על ירושלים. מתים עליה, הורגים
עליה. אז מה היא ירושלים בשביל היהודים? הבית שלהם, או
האידיאולוגיה שלהם? המקום שבו מותר להם לטעות, או המקום שזה
צודק להחזיק בו ומחזיקיו צודקים, ולא טועים.
ירושלים היא הביטחון של היהודים, בכל מקרה.
גברים עטופי טליתות הולכים על בלטות ישנות, מתחת לאחת מהן
קבורה עצם, מתחת לשניה ניזונה הקרקע מדם. ארץ אוכלת יושביה.
חסידים רוקדים, ושרים "עוד אבינו חי, עוד אבינו חי". לכאן יעלו
כל הצדיקים עלי אדמות בתחיית המתים. על הבלטות האלה ירקדו
וישירו "ירושלים אורו של עולם" והמשיח, כך הם קוראים לו, ירקד
בתוכם. לעיתים ירצה להצטרף אליהם למעגלים בשביל לא לפספס מצווה
של שמחה באורו של משיח.
ויעברו איש, ואישה ליד ירושלים, ויחפשו מקום לינה. ויאמר האיש
אל האשה "אל לנו ללון פה, נלכה ונלון בתוך אחינו". וירושלים של
מטה בינתיים הולכת ומתקרבת לירושלים של מעלה, וחוט של חסד נמשך
והולך בין חברים לבין הקב"ה.
והחברים מתדבקים בטירוף חברים, ומתדבקים באביהם שבשמיים,
ומושכים ידיהם מטה לאחיהם שבשדות החיים האנושיים הרגילים -
לשווא.
ויכנסו אל מאחורי הפרגוד, וישמעו בת קול אומרת: "שובו בנים
שובבים חוץ מאחרים".
ואני, נכנסתי מאחורי הפרגוד, וראיתי מלאך המוות יושב על כיסא
רם ונשא,
ויועץ לו לקב"ה "איש אחד בארץ עוץ...", ובת קול מנהמת כיונה,
ואומרת: "שובו, הוי שובו בנים שובבים חוץ מאחר".
והידיים נמשכות זו לזו, זו מלמעלה וזו מלמטה, ונוגעות לא
נוגעות.