מוטי פרי-מור / קנאת אנוש |
לא חייבים להם פרחים.
הבריות כפויי טובה המה
והמתים מדוכדכים.
אכולים מהרהורי עצבת,
שלדים קפואים מכוסי רימה.
מדברים בלשון נדללת,
אל חלל שטוף זימה.
חג החיים קצוב לכולנו,
הגנדרנות עין איש תכיר.
מבני חלוף ליגלוג שומע,
קסם הזועה ליבם משכיר. (שוכרה)
בחילה וסחרחורת תעל,
כמו יובל שוקק המתנפץ על צוק.
באר של שטות אשר שופעת
ובהחרידה, גם אני אמות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|