משחק האומץ הוא אחד האהובים עלי. אני בוחר יריב, גם אם הוא לא
רוצה. ואם אין יריב, אני מוצא קיר שלא מוצא חן בעיני, לבן כדי
שאוכל לראות לו את הלבן בעיניים. נעמד מולו, בוחן אותו מלמעלה
למטה במבט מזלזל, ואז אני נועץ לו מבט ישר בעיניים. ומתחיל
לצעוד אחורה, לא מסיר ממנו את המבט לרגע, מתרחק עד שקשה להבחין
בעיניים.
אז אני מרכין את הראש, שומר את המבט נעול לו על העיניים,
ומסתער.
רץ קדימה, בכל הכוח, גומע את המרחק במהירות שיא.
לפעמים ההתרגשות כל כך גדולה, שאני חייב לעצום את עיני.
ואז אני מנצח, תמיד!
יש יריבים מסוגים שונים, גם קירות גם אנשים.
חלקם בורחים, נמצאים בכיוון אחר, ומתרחקים כשאני פותח את
עיני.
יש רמאים, שסוטים הצידה ונותנים לי מכה בכתף או בצד.
ויש גם את האמיצים, שנשארים עד ההתנגשות. אבל אפילו הם, לא
יודעים לספוג את הכאב.
אני תמיד מנצח!