"די".
זה כל מה שהיא אמרה. מילה אחת, שתי אותיות.
"די".
כמות המילים, התמונות והמחשבות שעוברת בראש ברגע כזה היא בלתי
נספרת. עוד לא המציאו את המילה לתאר את המספר הזה בכלל (זו
בדרך כלל גם אחת מהמחשבות).
"אני עשיתי משהו?"
נו, בחייך.זה הדבר הטוב ביותר שאתה יכול להוציא מהפה שלך
עכשיו? אידיוט, בטוח יכולת לצאת עם משהו טוב יותר.
"זה לא מה שאתה עשית. זה אני..."
כן, בטח. כאילו לא שמעתי את זה עשרים פעם בעבר.
"...אני פשוט לא יכולה יותר."
"אבל למה? מה, לא טוב לנו ביחד? לא טוב לך איתי?"
"לא. כבר לא."
וככה זה נגמר. פשוט וקל. או לפחות "פשוט וקל" זה מן ביטוי כזה
שמשתמשים בו כשרוצים לתאר משהו שמסתיים במספר קטן של מילים.
תאמינו או לא, יש איזושהיא אירוניה בשימוש בביטוי כזה
בסיטואציה כזו. אם חושבים על זה, "פשוט וקל" אלו שתי המילים
שאתם לא רוצים לבחור כדי לתאר את מה שקורה כרגע , ובטוח לא -
אוי, אלוהים - את מה שעומד לקרות.

שלוש וחצי שעות, זה כל הזמן שלקח לה לארוז את הדברים שלה.
לא יכולתי כבר לשאת את הנוכחות הכפולה הזו בבית. זה כמו לחזור
לבית שגרת בו פעם - אתה מכיר את הבית ממש טוב. אתה מכיר בדיוק
כל סיפור שמאחורי כל סדק בקיר, כל בלטה שלא יושבת בדיוק במקום,
אבל איכשהו זה לא זה. ועכשיו זה עוד יותר חמור, כי זה נראה
שהזוג שגר בבית הזה עדיין כאן, אבל בתכלס זה שני שותפים עכשיו
ואחת עוזבת, ואתה ממש לא רוצה שהיא תלך אבל אין לך יותר מדי מה
לעשות בקשר לזה. זה פשוט ככה.
חזרתי.
היא כבר לא היתה. לקחה את מה שלקחה (פתק על השולחן בסלון,
שקניתי יום אחד כדי להפתיע אותה: "לקחתי רק את מה שאני צריכה
ליום-יומיים. אל תדאג לי, אני ישנה אצל שרית. אני אבוא לקחת את
השאר ביום שלישי בעשר. ביי" עם הציור הקטן הזה שהיא תמיד
מציירת), ולמרות שרובה עדיין באיזור, העיקר כבר לא פה.
התרסקתי על הספה, בוהה בחיבור הזה שבין הקיר לתקרה וכלום. לא
בכי, לא עצב, לא שמחה, לא זעם, לא רחמים עצמיים - כלום. אפילו
לא מחשבות על בדידות.

טלפון.
"הלו."
"מה קורה, אחי?"
"היא הלכה."
"וואלה."
"כן, וואלה. אתה לא נשמע מופתע."
"לא, מז'תומרת, כאילו תראה..."
"תראה מה?"
"דוגרי?"
"רק."
"זה היה צפוי."
"מה? מז'תומרת צפוי? מה, היא אמרה לך? למה לא אמרת לי כלום,
מה אתה מפגר? איזה מן חבר חתיכת חרא אתה? אתה יודע כמה אני
אוהב אותה. לא יכולת להגיד לי משהו? הייתי שואל, בודק, מנסה
לעשות משהו! איזה דביל! מה, גם אני התנהגתי ככה כשהיית צריך
אותי?"
"גמרת?"
"כן."
"יופי. אני לא דביל, וזה לא חדש לך. אתה מכיר אותי כמעט עשרים
שנה, והדבר האחרון שאני מוכן לעשות זה לפגוע בך. אם הייתי אומר
לך את זה לפני שבוע היית מתעצבן עליי- ולא עושה כלום..."
"מאיפה אתה יודע שלא הייתי עושה כלום?"
"...אני מכיר אותך יותר טוב ממה שנדמה לך. או שהיית צוחק עליי
- ושוב, לא עושה כלום. בכל מקרה זה היה מגיע לזה. אז מה אתה
רוצה? וחוץ מזה..."
"עוד חוכמה שלאחר מעשה?"
".. וחוץ מזה שאתה אמרת לי."
"מה אמרתי לך?"
"שנראה לך שזה נגמר."
שיט. הוא צודק.
"מתי?"
"כשישבנו בפאב, לפני איזה שבועיים וחצי."
הוא גם זוכר מתי.
"אני לא זוכר את זה."
"מילא שאתה מנסה לשקר לי. אבל לך יש זכרון טוב יותר, ואם אני
זוכר משהו- אתה בטח זוכר אותו. תפסיק לשקר לעצמך, ותגיע
לקפה."
"טוב."
"ביי."
"ביי."

הדלת היתה פתוחה כשהגעתי. הוא לא אמר לי כלום, רק הסתכל עליי,
וקם להכין קפה.
הלכתי אחריו למטבח. אני נשען על השיש, ומסתכל עליו. הוא יודע
בדיוק מה אני עושה, לא סתם גדלנו יחד, ונמנע מלהסתכל לי
בעיניים.
"נו כבר, תגיד את מה שיש לך להגיד."
"מה אתה רוצה ממני? אמרתי לך משהו? את מה שיש לי להגיד לך כבר
אמרתי לך בטלפון. קח ת'כוס שלך ולך תסדר את השש-בש."
הוא פשוט יודע מה אני צריך עכשיו. הבן-זונה הזה הולך להוציא לי
את כל המיץ, לא לתת לי להתפרק, וגם לקרוע אותי בשש-בש. לא
בנאדם, פשוט לא בנאדם. בכל מצב אחר אני קורע אותו, אבל עכשיו-
בלשון עדינה- אין לי כל כך ראש למשחק. מה עוד שאם הוא לא ינצח
הוא גם לא ידבר, אז בכלל.
לקח מרס.
"נו?"
"מה נו?"
"תפסיק כבר לעצבן אותי, גם ככה אין לי מצב רוח לחוכמות שלך."
"סבבה. אחד - טוב שהיא הלכה. תסלח לי, אבל היא גמרה אותך..."
"מה?"
"...תשתוק, אני מדבר עכשיו. אני אומר את זה בשם כולם: אתה היית
גדול עליה בכמה מספרים, וכולם שאלו אותי מה הסיפור. אני ראיתי
שאתה מאושר אז לא אמרתי כלום, אבל ניחשתי שככה זה יגמר. אין לך
מושג כמה השתנית בשלושה חודשים האחרונים. איבדת את כל מה שהיית
אתה, נהיית צל שלה. 'אני לא יכול לבוא, אנחנו מקפלים כביסה'.
מה? סבבה לקפל כביסה, עשר דקות, רבע שעה. ואל תחשוב שאני לא
יודע שהיא היית לידך כשדיברנו אז, אחרת לא היית עונה לי ככה.
אתה יודע שגם לי יש חברה, ואני יודע שעל קשר צריך לעבוד, ואני
מעריך את זה. אבל אתה פשוט ויתרת על עצמך, לא היית קיים, ותסלח
לי - אבל זה לא קשר. זה עבדות, או ניצול, או רוח-רפאים, אבל
קשר בריא זה לא."
שתיקה.
איך אני יכול לענות לו? הוא צודק. לא ראיתי את זה כל עוד הייתי
שם, ליתר דיוק - העדפתי לא לראות.
"מה עוד?"
"מה מה עוד?"
"מה עוד יש לך להגיד? אמרת אחד, אז צריך להיות לפחות עוד אחד,
לא?"
"כן. שתיים - זה יעבור..."
"לך לעזאזל."
"...גם אני אוהב אותך. זה יעבור, אבל לאט."
"עוד דברים מדהימים שאתה רוצה לגלות לי?"
"שלוש - לבשת את החולצה הפוך."
אידיוט.
"יאללה אחי, אני זז."
"לאן כבר יש לך ללכת?"
"אני צריך לעשות קצת קניות. אין טיפת אוכל בבית."
"וחוץ מזה, נמאס לך לשמוע אותי אומר לך דברים שאתה יודע שהם
נכונים."
"נכון."
"סלאמאת. תקנה חזה עוף, ותעשה לי את המנה הזו, עם הפלפלים."
"אתה בא לארוחת ערב?"
"כן."
וויי, כמה שאני אוהב אותו.
"סבבה."
"ביי."

פלפל אדום, ארבע חזה עוף, שמן, חלב, קוטג', חמאה, 150 גרם
פסטרמה עם דבש, עוגיות, קילו וחצי תפוזים, ארבע עגבניות, שני
מלפפונים, 2 שקיות של נודלס, 2 בצלים, כרישה, ראש שום (בדיוק
נגמר), שקית של אפונה קפואה, 2 ראשים של ברוקולי, שמנת מתוקה,
לחם שחור, זיתים חריפים, ואני כל כך לבד, כמה שאני לבד.

עוד כוס קפה.
יושב במרפסת, מנסה לעשות סדר בכמות העצומה של המחשבות שהתחילו
פתאום להתרוצץ בפנים. ופתאום יוצאת דמעה אחת, ומין כאב כזה,
שמתחיל באיזור הלב וממשיך הלאה עד לקצוות של האצבעות בידיים,
שורף כזה ורק מגרה את הדמעה הבאה, ואני כבר בוכה ממש וקשה
לקרוא לזה דמעות, איך יכולתי להיות כל כך אידיוט ולא לראות את
מה שקרה באמת, ואיך לא גמרתי את זה מיד ועכשיו אני כל כך צריך
לסבול בגלל זה...
מישהו דופק בדלת. לך תפתח.
"מה קורה איתך? לא ענית לי לטלפון, וקבענו לארוחת ערב."
"אתה רוצה אוכל- תכין לעצמך. אתה יודע טוב מאוד איך מכינים את
זה, הראיתי לך כבר שמונה פעמים. אני חוזר לישון."
"אכלת משהו?"
"חרא של אנשים אחרים. לילה טוב."
התעוררתי עם צלחת של אוכל על השולחן.
"תאכל."
"אני לא רעב."
"תאכל."
"לא רוצה."
"סבבה. בתיאבון."
הוא אוכל, רואה טלוויזיה, מדבר. לאט לאט גם אני טועם, הוא יודע
מה אני אוהב לאכול, והכין לי את הפסטה עם העגבניות והבזיליקום.
בסוף לא נשאר כלום, הייתי מת מרעב.
"תשאיר ת'כלים בכיור, אני אשטוף אותם מחר."
"אתה הולך לעבודה?"
"איזה עבודה, מה עבודה. אם זה תלוי בי אני לא מתעורר מחר
בבוקר, או בכלל."
"שמענו עליך. קפה?"
"שים מים."
לגימה, ועוד לגימה.
"אז מה, זה היה צפוי?"
"כן."
"מזמן?"
"מזמן."
"וככה, לא אמרת לי כלום? השארת אותי באוויר? אני מכיר אותך
מגיל אפס, אנחנו חושבים אותו הדבר, מה חשבת, שאני אתעצבן עליך
ככה שאני לא אדבר איתך יותר? אתה יודע שאתה יכול להגיד לי כזה
דבר. אתה אולי הבנאדם היחיד בעולם שיכול, ואני אקבל את זה ממך
כמו שזה אמור להיות."
"לא יכולתי."
"למה?"
"כי זה לא היה במקום. באמת קיוויתי שאתה מאושר. חשבתי שהולך לך
ממש טוב, כי היית שמח רוב הזמן. רק אחר כך התחלת להשתנות, וזה
כבר נהיה מאוחר מדי. אם הייתי אומר לך, סתם היית מתעצבן עליי
ולא היה יוצא מזה כלום- ובסוף זה היה נגמר באותה הצורה."
"אה."
"עוד קפה?"
"לא, עזוב, אני רוצה ללכת לישון. תסגור ת'דלת אחריך."

אל תירדם ככה בשקט הזה, הוא מעיק עליך. תשים איזה דיסק, רדיו,
משהו.
אז מה? שוב לבד? כן, שוב לבד. שוב השוק הזה, של חתיכות בשר
נעות. השוק הזה, שבו בוחנים אותך לפי איך שאתה נראה, וכמה יש
לך ומה אתה מתכוון לעשות בחיים, אבל אף פעם לא לפי מי שאתה.
שוב השוק הזה, עם שיחות טלפון שמתחילות ב"ראיתי אותך בפאב
שלשום וקיבלתי את הטלפון שלך מהברמנית החמודה הזו - מיכל, אז
מה אתה עושה הערב?" ולדעת שאם תענה "שום דבר מיוחד" אז זה עוד
דייט חסר משמעות ועוד איזה לילה של סקס שאחריו תרגיש חרא ממש
כמו עכשיו, או אפילו יותר גרוע אם זה בכלל אפשרי. שוב השוק
הזה, שבו שיחות טלפון של חברים שלך שמזמינים אותך למסיבות שלהם
מגיעות בשלב מסוים ל:"...אז זה עם רשימת מוזמנים בכניסה, אם
אתה רוצה לבוא עם מישהי תודיע לי שנעדכן את הרשימה, אתה עם
מישהי עכשיו?", ואתה יודע שאם תגיד "לא" אז כבר ישדכו לך מישהי
במסיבה הזו, ולא יהיה לך נעים ותיצמד אליה כל הערב, ואח"כ כמה
שיחות טלפון, ומתישהוא היא תיעלם לך. שוב השוק הזה, שהולך
ומצטמצם מסביבך לאט לאט, ובכל חתונה אתה יושב לבד בשולחן של
זוגות, וכשכל הנשים נעלמות כולם אומרים לך: "וואלה, אתה החכם
היחיד, אני מת להיות כמוך, למה התחתנתי למה?" ולהסתכל עליהם
ולחייך חיוך של דפקתי אתכם, ולדעת בפנים שאתה שקרן, ושאתה מת
להיות ביחד ולא לבד, כי אתה יודע שזה לא מצב טבעי בשבילך, הלבד
הזה. שוב השוק הזה, השוק הכל-כך לא טוב הזה, שבו כל שיחה עם
בחורה שמתיישבת במקרה לידך על הבר נבנית בראש שלך למערכת יחסים
שלמה, שמבוססת על שמונה מילים בערך, וכשגם היא קורסת אתה שוב
שקוע בכמה לא טוב לך. אתה מעדיף לישון במיץ שיוצא משוק הכרמל
בסוף היום אחרי השטיפה, מאשר יום אחד בשוק הזה.
זה אתה בוחר. אתה יכול לבחור אחרת, אתה יודע.
נכון. תעזוב את זה עכשיו, לך לישון.
לילה טוב.

"...בטח כשאבוא
אמצא בך אמת,
כשאבוא
אמצא בך שניים,
כשאבוא
למות בזרועותייך,
כשאבוא
אמצא בך שמיים,
כשאבוא..."

(הרבה אהבה!)

(ותודה שלוחה למוש בן ארי)