צפון מערב רפיח,
מחנה פליטים.
מאי 2004.

אתמול הגדוד שלי הוקפץ לתל סולטאן. גדוד 560.

כשרק התגייסתי ביוני 1998 לא חשבתי אפילו בדמיונותי הסוערים
ביותר שאהיה שם... שכוב על גג בית מט לנפול.
הייתי צלף.
לא האמנתי שנשארתי שם גם אחרי שכוחות צה"ל התנתקו מהרצועה.
הייתי כזה צלף.
מעולם לא ידעתי, ולא שוויתי לעצמי לשבריר שניה שאני אהיה מפקד
גדוד, שאני הוא זה שייתן את הפקודה לירות. זה שיצרח עם הרבה
תסכול וללא רעידה קלושה של התלבטות  - "אש"... זה שיקבל הודעות
בקשר שהחיילים שלו נופלים אחד אחרי השני...
לא יודע למה בעצם כל כך רציתי להיות מפקד.

נלחמתי בדרום לבנון, ראיתי ילדים פלסטינים בני עשר חמושים,
ראיתי את הפחד בעיניהם כמו גם את הרצח והנחישות בפניהם, את
התמימות הכמעט גסה שאיימה על חיי שלי, את הצעירות שלהם שפשוט
חנקה אותי... ביודעי את הקושי הרב וההשלכות החמורות אם ארה
בהם.

ידעתי הרבה דם, ראיתי כיבוש מהו, הייתי עד לאכזריות עירומה..
17 שנה לקח לנו לצאת מלבנון, עד שכל החברים שלנו נהרגו שם, רק
אז הבנו שאין מנוס, צריך לסגת... אחרי 17 שנה של שכול...
רק שנצא מרפיח, רק שנפנה את עזה, רק שנסיים את מעגל הדמים
הקטלני הזה...

אני עוד שכוב כאן, מלא שררה ופחד, על גג אחד הבתים. הנשק שלי
חבוק על ידי, אני בכוננות שיא, מחכה שפלסטיני חמוש, או אחד
המבוקשים ייאימו על חיי, וכך המשפט הבין לאומי יותיר לי, ללא
כל נקיפות מצפון, ליטול ממנו את חייו ולקלוע הישר אל ריבוע
ליבו.  המטרה מקדשת את האמצעים כולם... אח, תל סולטאן
הארורה...
אני מביט בשמיים ומביע תפילה.