גיל שלושים וחמש היה טוב מספיק לאיש הזקן והחכם. הוא ישב על
ספסל בפארק והביט בנוער הצעיר מטייל להנאתו. הוא ישב על קצה
הספסל, מקווה שמישהו צעיר יבוא לשבת לידו, שהוא יוכל להקסים
אותו בחכמתו. היה לו הרבה מה לומר. זה היה יומו החפשי מהעבודה
וכבר בשעותיו הראשונות הוא חשב על כמה דברים. קודם כל, הוא
חשב, הנוער חייב להעריך ימי חופש מהעבודה. אתה בהחלט יכול
להעריך את חופשך ועצמאותך כשהבוס בא אלייך ביום בהיר אחד,
ומרשה לך לא לבוא ביום למחרת.
השמש הייתה חמימה ונעימה והרוח נשבה. הוא הרגיש זקן והיה לו
טוב ככה, על ספסל בגינה. הוא אכל לעצמו כריך, והאזין למוזיקה
בטרנזיזטור שמצא בדירתו באותו בוקר. אז הוא החליט ללכת לשבת
בפארק ולהאזין לתכנית רדיו. אולי ימצא משהו עם מוזיקה קלאסית.
הוא תמיד אהב להקשיב למוזיקה קלאסית בעבודה בשעות העומס.
"כשכולם לוחצים אליך, ואין לך זמן לכלום, אין כמו מוזיקה
קלאסית כדי להרגיע אותך." תמיד היה אומר לאחד העובדים הצעירים.

הוא גילגל את בורר התחנות עד שהתמקד על אחת, וחיפש להניחו
במקום שבו הקליטה תהיה טובה, אך לבסוף מצא שרק כשהוא מחזיק את
המכשיר הקטן יש קליטה. אז ביד אחת המונחת בין רגליו, והשניה
מאכילה אותו כריך, הוא צפה עם עיניו בזוגות הצעירים שיצאו
להליכה בשביל מסביב לפארק. היו שם כל מיני. זוג אחד נראה ותיק,
בטח כבר כמה חודשים ביחד, חשב לעצמו הזקן. הנער, עם חיוך דבילי
שטבע במשך שנות חייו בקפלי פיו, דיבר ללא הרף באופן שלו, אך
עיניי נערותו הקשובה נראתה כמבטלת באדיבות את דבריו הרטורים
כרגילה לשמוע אותם. והם נראו מאושרים. כל עוד הם יכולים לקחת
את הזמן לטייל ככה בפארק. הם לא צריכים לעבוד, הם לא צריכים
להתקדם. חשב. הם לא יכולים להעריך יום חופש כמוני.
זוג אחר, גם כן נראה ותיק. טייל בשתיקה ובפנים זעופות. הם היו
שניהם לבושים בבגדים עבים ומסורבלים ושחורים שלא התאימו כלל
למזג האויר החמים והנעים ששרר באותו יום. הם נראו חולים. בטח
שניהם חולים, עם חום, אבל רצו לשאוף קצת אויר צח. חשב. הוא זכר
את הימים בהם הריבים באו, דווקא כשהיה חולה או עסוק ומוטרד
במשהו אחר. הם בטח באותו מצב. שניהם נראו חולים וכועסים אחד על
השני, אבל עדיין טיילו ביחד כאם לא יודעים לעשות אחרת, לא משנה
כמה יכעסו אחד על השני.
הוא סיים את הכריך וחיפש מקום על הספסל לשים את השקית על מנת
לזכור לזרוק אותה אחר כך כשימשיך בדרכו.
הוא המשיך להתבונן בזוגות הולכים במעגלים מסביב לפיסת הדשא
במרכז בפארק. הנה עוד זוג, לבושים בבגדי ספורט ורצים לאט לאט
מסביב. הוא שמע משהו על כך שריצה איטית קשה יותר מריצה מהירה.
הם נראו עסוקים בלהתעמל ופחות בלהנות מהאויר. הוא ניסה לעמוד
על טיבם במשך כמה סיבובים. ואת שאר הזמן בילה בלנעוץ עיניים
בישבנה של הבחורה. היא נראתה מנוסה. מאלו שמזדיינות. הוא דמיין
אותה בתור עורכת דין או מנהלת מאיזשהו סוג שבצעירותה שכבה עם
כל דבר שזז. אם הוא היה פוגש אותה במועדון הוא היה לוקח אותה
לשירותים ומפרק אותה. אבל עכשיו היא אשת קריירה ויוצאת לריצות
אחר צהריים עם בעלה כדי לשמור על כושר. וחוץ מזה גם הוא כבר לא
עושה דברים כאלה. הוא זקן מדי בשביל סטוצים ועסוק מדי למערכת
יחסים. אבל עדיין היה נחמד אילו הייתה לוקחת הפסקה, משלכת את
הבעל לאנשהו (או לא הייתה באה איתו כלל), ומתיישבת לידו.
הוא עוד לא מיצה את התרחיש הזה, ועיניו שעקבו אחר הזוג המתעמל
התקבעו על נער נמוך, לבוש בקפידה בחליפה, כשאלה חלפו על פניו.
הוא לבש את החליפה כאם לבש אותה שנים לבית הספר. הוא התהלך עם
ידיו מאחורי גבו. לא מהורהר ולא בוהה סתם באויר אלא מביט בקרקע
לפני כל צעד וצעד בהליכה האיטית והשקדנית. הוא היה לבד אך לא
בדיוק. בטח הייתה לו משיהי. והזקן לא חשב שאותה מישהי נפרדה
ממנו כי הוא היה נמוך או לבש את מדי בית הספר כל הזמן. אלא
משהו אחר קרה. משהו בארשת הפנים של אותו נער, כשזה הגיע לעיקול
בשביל שעבר מול ספסלו של הזקן סיפר על אובדן לפני חודשים רבים.
אולי הם היו מהלכים כמו הזוג הראשון, אולי רצים כמו האחרון אבל
עכשיו היא לא נמצאת. עזבה בנסיבות  מצערות. אולי נפטרה ממחלה
אחת או אחרת שפוקדות את הגיל הזה או נהרגה בתאונת דרכים. מאז
הנער לא יכול להמשיך הלאה. לא נשאר לו אף אחד אחר והוא יוצא
לטיולים באמצע היום כי אין לו דבר יותר טוב לעשות, או שזה
מזכיר לו את השעות שבילה לטייל איתה, סתם ככה, כי הם לא צריכים
לעשות שום דבר אחר.
השמש כבר לא חיממה כמו קודם. ברור היה שהיום לא מחכה לאף אחד
ומתקדם לעבר סופו. הזקן לא רצה לבזבז את יומו החפשי בלהביט על
צעירים חסרי אונים השורפים את זמנם עד המוות. הוא בן שלושים
וחמש ולא נעשה זקן יותר. המוזיקה הקלאסית בטרנזיזטור נעלמה ואת
מקומה החליפו אנשים מתווכחים וצועקים. הזקן לקח את המכשיר, אסף
את השקית והלך הביתה, ברקע אנשים צועקים ומתווכחים.