באחד מן הימים הוא הגיע. עובד חדש, קטן, צנום, עם משקפיים
קטנות ועבות. מסוג האנשים שהיית מסווג בתור רואה חשבון, חנון
שגדל.
כשהוא הגיע, הוא ישר התיישב ליד השולחן שלו, שם מספר דברים על
השולחן ובמגרות, וישר התחיל למלות טפסים בשקדנות, ללא הפסקה.
מהדברים ששם על השולחן שלו בלטו לפיני מספר עטים בצבעי אדום
וזהב, יכולתי לראות שם של חברת ראיית חשבון אחרת עליהם.
כששאלתי אותו על החברה, הוא אמר שזאת החברה הקודמת שעבד בה.
הוא לא זכר איך העטים הגיעו אליו. אני לא ייחסתי לזה חשיבות,
גם אלי היה מגיע מדי פעם איזה ציוד משרדי קטן.
פתאום חלפה לידנו מנהלת המשרד. היא הייתה תמיד הולכת בצעד
מהיר, סנטר למעלה, משדרת דיסטנס וקור לכולם, מסביבה תמיד ירד
שלג, כך נראה. היא עצרה והעירה לנו לחזור לעבודה. היא
אובססיבית בקשר לעבודה. הנהנתי וישר חזרתי לעבודתי. גם הוא
הנהן, בזמן שגלגל פצירה חדה בידו.
בחודש הראשון שמתי לב לתחלופה התמידית של ציוד משרדי על
שולחנו. כשהלך לקבל את הפרס של עובד החודש, נפל מכיסו עט של
המשרד. הוא קיבל לחיצת יד קרירה מהמנהלת, הרים את העט, וחזר
למושבו. העטים של החברה כל הזמן התחלפו אצלו, כל המחקים שלו לא
היו בלויים, ערמה של ניירות חדשים תמיד חיכתה לו, הטיפקס תמיד
היה רענן. במסיבה לכבוד היותו עובד החודש, שמתי לב שבביתו לא
חסר ציוד משרדי שכזה. ולא רק ציוד של חברתנו.
הציוד המשרדי המשיך להתחלף אצלו, אפילו בקצב מואץ, כשהוא קיבל
בפעם השניה ברציפות את התור "עובד החודש". הקצב עלה מהתחלפות
שבועית של הציוד לתחלופה כל שלושה או ארבעה ימים. גם ציוד
בשולחנות שלידו חסר.
בחודש הבא כבר תפסתי אותו מגניב ציוד אל תוך התיק שלו, בהפסקת
הצהרים, לאחר שהוא קיבל פעם נוספת, ללא ברכות מיותרות, את תואר
עובד החודש, שהוא הלך לקבל תוך כיד משחק באקדח-מצית קטן. הוא
הגניב שקיות תה, סוכר, קפה וסוכרזית אל תוך התיק שלו. הוא גם
לא החזיר לי עט שהשאיל.
בחודש הבא, כשקיבל באופן אוטומטי כבר את תואר עובד החודש, שמתי
לב לסכין נוי קטנה שהתווספה לשולחנו. אבל הרבה דברים המשיכו
להעלם משולחנו, כבר על בסיס יומי. שום דבר לא נשאר על שולחנו
יותר מיום וחצי.
וכך המשיכו דברים להעלם משולחנו. כבר לא טרחו להכריז עליו
כעובד החודש. הוא מהמשרד כל ציוד שהוא יכל, לפעמים היה נדמה לי
שהוא חומד את שולחנו.
כשהוא ערך מסיבה בביתו לכבוד היותו שנה בחברה (ושנה עובד
מצטיין), הבית היה מוצף כבר בציוד משרדי. עטים משרדיים היו על
השולחן, שתינו תה וקפה משקיות משרדיות, מוסיפים סוכר משרדי.
למחרת היום הוא נכנס למשרד בצעד איטי, שפוף ראש, כאילו השמים
נפלו עליו. הוא הניח קופסת קרטון על השולחן, והחל לפנות דברים.
כששאלתי אותו מה קרה, הוא הגיש לי דף נייר- מכתב פיטורין שיועד
אליו. מכתב קר מאוד, כמעט כמו היד שהגישה אותו אלי. במכתב
צוינה סיבת הפיטורין- שימוש נרחב מאוד ומעורר חשדות בציוד
המשרדי. הוא אמר שהוא לא מבין                  מה רוצים ממנו,
למה עושים לו את זה, הוא לא עשה כלום, וגם אם עשה את זה, זה
באמת היה כלום.
ואתה יודע מה, אדון חוקר, לעומת זה שהוא נכנס למחרת למשרד
והשחיל למנהלת ולמספר עובדים נבחרים כדור בראש, זה באמת נראה
כלום.