ילד יפה שמנסה להיות מפתה, ונועז, ומוכשר והכול בתוך שלוש דקות
של פריים טיים לוחץ מול עינם הבוחנות של כל המדינה ואחותה
שישובה לה בנחת בסלון בערב שישי אחרי שבוע מתיש של עבודה,
השפלות של הילדים במערכת החינוך, מריבות בכבישים, תשלומים
מוגזמים לבעלי עסקים על תיקון רכב כזה או מכונת כביסה אחרת,
בין תמונות של מכבי תל אביב מניפה את הגביע המקודש לחיילים
כורעים על ארבע ומחפשים שאריות מוות. ומתוך כל המטען השבועי
המצטבר הזה מתנקזים המבטים לתוך ילד אחד, נער, הלם מבולבל.
דופק חיוך, פותח קצת את החולצה - הוא עבד קשה בשביל הלוק.
המאפרות השלימו מצידן את ההופעה עם סומק וג'ל במעט דרמטיות
המתבקשת לגודל האירוע. הפסנתרן - איש שפעם ייצר מוסיקה והיום
מחלטר מול כל המדינה שירים בשני אקורדים - פותח בנעימה,
הפאניקה רצה לך בעיניים. אתה שר: "לא עד כדי אנחות ואם רע לי
אני כותב" - אני לא מאמין לך. עזוב, אתה לא מאמין לעצמך. הפנים
שלך נמתחות ונרפות בתזזיתיות מטורפת במעברים של חיוכי "אני כזה
מתוקי" למבט רציני/גברי קשוח. אתה לא מעז לקחת את השיר למקומות
של הביצוע האוריגינליים למחוזות ההכחשה האפלים של יונתן גפן,
לדכדוך הנצחי של פוליקר לשיר הגברי הזה שמנסה לתת נאראטיב אחר
לגבר מזדקן שדורך במקום. אבל אתה נבון - המלחמה בתווי פניך
מלמדת שאתה כבר מכיר בכך שטעית בבחירת השיר. אתה מתרכז במלחמת
מאסף. במזעור נזקים. סיפרו לך בהפקה שאתה צריך לבחור בשיר
שמספר סיפור למה לא הלכת על "אדון שוקו"? אבל עכשיו כבר מאוחר.
הילדות ישלחו לך אסאםאסים למרות שבלבלת אותם עם הכבדות, את
המסה הקריטית איבדת בפאניקה ובחוסר העקביות. אתה לחוץ, יותר
מדי מונח על כף המאזניים, אחר כך אתה תרפה, בסוף עוד תספר את
הסיפור של החוויה המעצבת, את הפאן של ההרפתקה. אבל אתה  תחיה
עם תחושת הכישלון הזו לפרק זמן לא מבוטל. אבל אולי עד אז תלמד
עם כוס ורקיק כיצד להמתיק.
הקהל נכנס לסטרס שמלווה בשיר משותף של כל הכוכבים הנולדים.
כולם משתדלים לחייך, להקסים, ולך תהייה האבן הכי נוצצת בקערת
היהלומים. כל ניואנס קטן, כל תנועת גוף קלה נחשבת, הגרייה
רצחנית. המנחה - אחד שדווקא צמח מלמטה ולעולם לא חש את עצמו
כחלק מהמעגל המרכזי מנסה לבודד את עצמו באמצעות הלצות סטייל:
"אני כמוכם, אבל אני מבין את הרקע של האחים הדרומיים מהמושב"
לקול צחקוקן של הנערות וחיוכיהם המתוחים לעייפה של הנערים.
ואז היא עולה - נערה שחצויה בין הרצון להצליח לבין המחיר שהיא
נדרשת לשלם תמורתה. מישהו שיקר לה וסיפר לה שיש במאבק הזה
חינניות מסוימת אז היא בחרה שיר שהולך עד הסוף עם הפאניקה שלה
ומצליחה להקצין אפילו טקסט של "אני לא רוצה, מה אני רוצה"?
ולרגעים נראה שהיא אכן ממריאה ברוח, אבל הנסיקה שלה נעצרת
בלוק. דווקא פה הדיסוננס קשה מדי לעיכול. צבעת את השיער שלך
לאדום (?!) דחקת את עצמך למכנס הדוק , הדוק מדי, לבשת חולצה
צמודה מדי. תעיפי מבט לשמאלך תראי מי עולה לשיר אחריך. על
המגרש הזה את רוצה לשחק ילדה? כל הקהל העייף בבית כבר יודע שאת
יותר אמיתית מהפאניקה שרצה בין האורות המנצנצים  רק כמה דקות
לפנייך אבל משהו חסר. המנחה מברך אותך על הביצוע - הוא לא אוהב
אותך - יותר מדי שידרת לו מה את חושבת עליו ועל הדרך שהוא עשה
- הוא משיב לך מבט של "גם אני ניסיתי פעם להיות אמיתי אז
כשברחובות כיבו את הניאון ואת האוסקר נתנו למישהו אחר. מה את
רוצה ממני?" ועובר מייד למתמודדת הבאה.
והיא עולה. זאת המדיה שלה - לשיר היא יודעת והיא בוחרת את מה
שהמליצו לה - מה היא צריכה צרות? ליתר ביטחון היא שואלת את
המנחה אם הוא מבסוט מהבחירה מזינה את הצד הפטרנליסטי של המנחה
הדרומי במנת דלק מזוקקת שהוא כה זקוק לה עוד מתחילת הקריירה
שלו. אולי מתוך אותה זהירות יתר היא מקפידה לציין בסרטון
הקידום האישי שאביה על ערש דווי ביקש ממנה להשתתף בתכנית.
כשבעים אחוזים מהקהל בבית זע בכורסה בחיוך אידילי של - זו
שעתנו היפה לגמול ליתומה. כעשרים אחוזים נעים באותה כורסה
בחוסר נחת. אנשים המתויגים כקרים יותר ביום-יום אבל רגישים פי
כמה למניפולציה, הנותרים משועממים במקרה הרע או בעלי החברה
שתתרגם את הדרמה הרגשית לקופה מצלצלת בחדווה במקרה הטוב והם
פוכרים את ידיהם בהנאה.
אז את עולה לשיר תלבושת פרובוקטיבית במידה, לך גילו לפני שעלית
שבמשולש הזה את הכי סקסית אז את מעבירה את היד מלמעלה בדיוק
סימטרי שמסתיים ברימוז על מפגש הרגליים בחיוך תמים. גמרת אותם.
את היא ללא ספק אותה נערה מבית טוב שצריכה שיצילו אותה. התמורה
המכסימלית לאסאםאס. רחבת הריקודים זה המגרש הכי ביתי שיכולת
לייצר לחמש הדקות הללו של הזוהר האינסופי. ואת אמיתית. יותר
מהשאר בכל אופן. אנד דה ווינר איז... את.
מי אמר שאין הוגנות בחברת השפע המערבית?