"רשיונות בקשה".
"אבל מה עשיתי", עניתי לשוטר בכל חנוק.
"יש לך מושג כמה נסעת?" הוא ענה.
"לא, אדוני, פשוט אשתי בבית חולים, והילדים מחכים לי בחוץ כי
אין להם מפתח, ובדיוק פיטרו אותי היום מהעבודה, ואשתי בבית
חולים כבר אמרתי?!" לפעמים אני מופתע מיכולת הדמיון והאילתור
שלי.
האמת, שאני נזכר, תמיד אמרו לי שהייתי קטן שיש לי פוטנציאל
להיות שחקן. שכולם היו יושבים מסביב לשולחן בארוחת ערב שישי,
הייתי קורע אותם מצחוק עם חיקויים של בני משפחה ופוליטיקאים.
הכי טוב חיקיתי את רפול. פשוט הייתי שולף מהשרוול, הם היו
אומרים לי את מי לחקות ואני הייתי ממציא על המקום, והם היו
נופלים על הרצפה מרוב צחוק.
אז מה אני אגיד לשוטר, את האמת? שחברה שלי זרקה אותי היום,
פיטרו אותי מהעבודה, ושמרוב דיכאון יצאתי לפאב, לבד, וירדתי על
בקבוק וודקה?
הרי אני בד"כ לא שותה, וכשאני שותה פעם ב..., אפילו בירה, אני
לא נוהג. ובכלל, בד"כ בחורות לא זורקות אותי, בד"כ אני מנפנף
את הבחורות.
אבל הפעם, הפעם זה היה חד פעמי, באמת, זה לא יקרה שוב. ככה גם
אמרתי לשוטר.
השוטר הסכים לבטל את הדוח, מה אכפת לו. גם ככה הכסף שאני אשלם
לא ילך אליו. ולמה לו להיות סתם מניאק, לשלול לי רשיון או לזמן
אותי למשפט.
"סע בזהירות", הוא ברך אותי לשלום. ואני הודיתי לו.
איזה הרגשה זו מבפנים, אתה לא מכיר אותה עד שזה מגיע אליך.
דפקתי את המערכת, הצלחתי למרוח את השוטר בסיפורים וזה עבד
עליו.
תמיד ידעתי שיש לי כישרון משחק. אולי עכשיו שאני מובטל, אני
אקח קורס בתיאטרון באוניברסיטה, חבר שלי בועז, לקח קורס כזה
ואמר שזה חוויה אדירה, ויש גם פול כוסיות.
אולי אני אפילו אהיה שחקן, לא בראד פיט, אבל ככה בטלנובלות,
משהו מזדמן, זה כסף טוב בסופו של דבר.
נפנפתי לשוטר וזרקתי חיוך של מליון דולר, יצאתי מנצח.
השוטר ידע ששתיתי, נראה לי, הוא בטוח הריח, איך אפשר לא להריח,
יצאתי לצומת, מדמיין את החיים כמפורסם עם בית ענק ובריכה, מוקף
מעריצות. הכלבה בטוח תתחרט שזרקה אותי. אבל אני ישיג עוד מאה
כמוהה זה בטוח.
ולפני שהספקתי להבין מה קרה, שמעתי רעש נוראי. סירנות,
אמבולנסים, הרגשתי את הכביש ושמעתי אנשים צועקים מסביבי.
הם כיסו לי את הפנים. שמעתי את השוטר מדווח בקשר: "הרוג אחד,
בינתיים".

שחקן אני כבר לא אהיה.