הכי מוזר זה כשבני אדם הופכים לקירות.
הם מעדיפים להוציא מעצמם את החמלה,
את האפטיה,
את רגשי ההזדהות,
ומשאירים את עצמם חלקים, לבנים.
ואולי זה דווקא בסדר,
שאדם הוא קיר לבדו.
מה שקשה זה כשקיר הולך,
כי אז הוא נעמד מולך,
וסוגר עליך ארבע קירות,
לא נותן לך לראות אם יש מעבר,
הופך אותך לעוד קיר, לחדר בבית.

האם מוחנו מלאי בטון מכדי שנוכל להפסיק לצעוד?
להפסיק לסגור?
האם אני היחידי שמצאתי את הדלת,
ורואה את המדבר והעץ הפורח בו,
את כל המצפה לנו בנטיעה ובצמיחה?
אני כבר לא מרגיש בודד,
כולכם חולמים שם איתי.