"יניייבבב כבר בוקר!" אימי צעקה, התעוררתי כאשר כולי עייף
ומזיע לאחר לילה בכלל לא שקט של הרהורים לגביי מה דעתה של נועה
עליי, ולמה הכל חייב להיות כל כך קשה וכל כך מעמיק שבכל דבר
חייבים להסתכן, ידעתי שאם אקבל סירוב לא אוכל לדבר עם נועה
יותר, (אני דיי ביישן ולא אוכל להביט בה יותר), למה אי אפשר
לחיות במקום שבו הכל קל חשבתי לעצמי? למה אי אפשר לגור במקום
שהדברים זורמים ולא צריך לקחת סיכון בכל צעד?..
  לבסוף הצלחתי לשכנע את עצמי לקום מהמיטה כשראיתי שהשעה כבר
7 וחצי, ועוד כ 15 דקות אני צריך ליהיות בתחנת אוטובוס כדי
להגיע לבי"ס. באותו יום ידעתי שזהו היום, היום אני אתוודה בפני
נועה על אהבתי אליה, אבל לא כמו שאר הימים, ידעתי שהיום אעשה
זאת.
  תמיד רציתי שנועה תאהב אותי (ככה זה היה מהרגע הראשון
שהמשפחה שלה עברה לרחוב שלנו והבנתי שהיא היחידה בשבילי ורק
אותה אני רוצה) , אני לא יודע אם זה היה עניין של אהבה או יותר
ליהיות עם מישהי שנראת ממש טוב שתהיה לידי, ואיכשהו ראיתי את
נועה משתלבת טוב מאוד בתפקיד הזה, נועה, בכיתה יא' במחזור שלי,
שכנה שלי כבר שנתיים, זאת שהדיבורים איתה תמיד סתמיים במיוחד,
תיהיה חברה שלי, זאת הייתה מחשבה כל כך מתוקה רק המחשבות עליי
מנשק אותה ומחבק אותה עשו לי כל כך טוב, לנועה יש שיער ארוך
במין צבע חום בהיר שכזה, עיניים ירוקות ועמוקות וגוף מושלם
הייתי אומר.
  אהמ חזרה לסיפור , צחצחתי שיניים במהירות , לבשתי ג'ינס
ו'חולצת טי' ורצתי לתחנת האוטובוס הקרובה והתיישבתי על גדר
האבן מאחורי התחנה.
כעת נשארו כמה דקות עד שאראה את נועה, היא הייתה צריכה להגיע
כל רגע לתחנה - מכיוון שאנחנו שכנים, שנינו מגיעים לבי"ס מאותה
התחנה. ופתאום ראיתי אותה באה, את השיער הארוך הגולש שלה
והפנים היפות שלה, נועה התקדמה לכיווני ונופפה אליי לשלום.
כשהיא הגיעה אמרתי לה שלום ודיברנו דקות ספורות עד שהגיע
האוטובוס ואז עלינו ביחד, וישבנו מקדימה במושבים הקרובים,
דיברנו כמובן על הדברים הרגילים, המורה להיסטוריה (היא מלמדת
גם את הכיתה שלי וגם את הכיתה של נועה כך שזה נושא משותף) ועל
כמה שאין לנו זמן לכלום, לא שיחות מעודדות במיוחד הייתי אומר,
שיחות הנובעות מתוך נימוס אני משער, ואז הבנתי שאני חייב להגיד
לה מה שאני מרגיש, די, אי אפשר לדחות את זה יותר, ולא רק כדי
לקוות לקבל תשובה של 'כן' אלא גם לקוות לקבל תשובה כדי להשתחרר
ממנה, להיות פתוח בפני בנות אחרות, בנתיים המשיכה לה השיחה
המעניינת במיוחד שלנו על איך שלמנהל לא באמת אכפת מהתלמידים
ואז שתקתי לרגע ואמרתי לה בפתאומיות , "היי נועה תקשיבי, אני
כבר הרבה זמן אוהב אותך" , באותו הרגע האוטובוס בדיוק עצר בעוד
אחת מהתחנות, המשכתי לדבר נשמעתי דיי נואש "חשבתי שאולי תרצי
סתם להסתובב או לצאת איתי מתישהו?" , בדיוק כשסיימתי עלה
לאוטובוס דור, דור בכיתה המקבילה והוא ילדותי ומעצבן בלשון
המעטה, הוא ילד נמוך עם שיער שחור. הוא התיישב מולי ומול נועה
ונתן לי מין כאפה מעצבנת של "היי", נועה מבחינתה נראתה המומה
במיוחד, כנראה בגלל מה שאמרתי. כשחזרתי להסתכל עלייה בדיוק עצר
האוטובוס, נועה ירדה, ונראתה מובכת במיוחד, הבנתי שהיא כנראה
לא כל כך מעוניינת אחרת למה מיהרה כל כך לרדת מהאוטובוס?.
אני ודור ירדנו מהאוטובוס, לכיוון הכביש, דור היה קצת מאחורי
וחיכיתי לו בירידה בתחנה, בינתיים הרהרתי על מה שהולך לקרות לי
עם נועה, זה הולך להיות פשוט אסון חשבתי לעצמי.
הבטתי לכיוון הכביש וראיתי שנועה כבר חצתה אותו, בדיוק ברגע זה
דור הגיע לבסוף ועמדנו לחצות את הכביש.
כשירדנו לכביש עוד הייתי בתוך עצמי מנסה לעכל ולנסות להבין מה
קרה, ואז זה קרה בלי שום התראה שמעתי צופר של מכונית.
מכונית פגעה בי.
  לפתע מצאתי את עצמי בחושך ליד כניסה של בית גדול, הגינה
הקידמית שלו נראתה גדולה ומטופחת במיוחד, הדשא היה ירוק
ובערוגות היו פרחים ועצים רבים. הסתכלתי על השעון והבנתי שהשעה
כבר מאוחרת וכבר ערב מה גם שהיה חושך. הבטתי בגדר הכניסה לבית,
והיה עלייה שלט "בית משפחת צרפתי", בהתחלה חשבתי שזה ביתם של
הוריי, (שם משפחתי הוא צרפתי) אז נכנסתי פנימה, ולפתע רצו אליי
שלושה ילדים בקריאות של "אבא חזר מהעבודה!", הילדים היו נמוכים
ולפי מבט ראשון אף אחד מהם לא מעל גיל 10, הם קפצו עליי
והתלוותה אליהם אישה שעמדה ליד הדלת, מישהי שנראת בסביבות גיל
ה30, שיערה היה חום והיה הייתה דיי גבוהה. היא חייכה אליי, לא
הבנתי מה פשר כל זה, איך אני יניב , עדיין ילד בכיתה יא' עושה
עם מישהי בת 30 ועם שלושה ילדים. האישה קראה לי להכנס, ונכנסתי
פנימה. בכניסה לבית היתה מראה , נחרדתי לגלות שאני כבר לא בן
15, לפחות לא הגוף שלי.
  האישה חייכה וביקשה מימני להשכיב את הילדים לישון, שלושת
הילדים הובילו אותי לחדר השינה, בו היו שלוש מיטות וכיסא, הילד
הצעיר מבניהם ביקש ממני שאקריא להם את הסיפור על "אי המטמון".
הייתי מופתע משום שלא ראיתי שום ספרים, תהיתי בתוכי, מאיפה הם
רוצים שאביא להם את הספר?? ופתאום הופיע הספר בידי באורך קסם,
התיישבתי על הכיסא והתחלתי להקריא להם את הסיפור, סיפורו של
ג'ים הוקינס הצעיר שהלך לחפש את אי המטמון, שלושת הילדים נרדמו
באמצע הסיפור ואני נשארתי מבועת לחלוטין, איך ברגע שחשבתי על
הספר הזה הוא פתאום הופיע בידי? מה אני עושה עם שלושה ילדים
ואישה??? מה המקום הזה ואיך הגעתי אליו?? הרי זה לא יכול להיות
העולם האמיתי ואלו לא החיים שלי!!
  קמתי מהכיסא ופילסתי את דרכי החוצה מהחדר בין המיטות
ותכננתי ללכת לגלות עוד פרטים על האישה, אימם של הילדים וככל
הנראה - אישתי. היא קראה לי למטבח וחייכה ,היא חיכתה לי ליד
השולחן וביקשה מימני להצטרף אליה לארוחה, הסכמתי והתיישבתי.
השולחן היה גדול מאוד יחסית לשני אנשים. על השולחן היו מבחר
גדול של מאכלים מאוד טעימים, והיה קצת מאוד מכל דבר, היה
ספגטי, פסטה, מרקים, סלט, לחם ועוד קינוחים והאוכל נראה פשוט
מצויין. האישה בירכה אותי ב "בתיאבון" ופתאום נדהמתי לגלות שעל
חולצתה היה תג, ועליו היה כתוב "אחות ראשית, נועה לוינשטיין" ,
נועה??!! (חשבתי לעצמי), אישתי היא נועה? אותה נועה שסרבה לי
היום בבי"ס??.....
נועה התחילה לאכול, היא לקחה מהספגטי, וסיימה את כל הצלחת
שהכילה את הספגטי, ופתאום באורח קסם, התמלאה צלחת הספגטי
במהירות, לא האמנתי למראה עיניי והעברתי ספגטי לצלחת שלי,
ושוב, התמלאה הצלחת. הייתי מבולבל לחלוטין.
  כאשר סיימנו לאכול נועה הובילה אותי לחדר השינה, חדר השינה
היה גדול והיו תמונות לכל אורכו המיטה הייתה מפוארת במיוחד
גבוהה וגדולה,נועה הובילה אותי למיטה וחיבקה אותי ונישקה אותי,
זה לא היה כל כך כמו שדימיינתי, בעצם, זה היה דיי חסר משמעות.
  נועה נרדמה מהר ורק אני נשארתי , לא הצלחתי להרדם אז החלטתי
שעדיף לצאת החוצה ולהבין בדיוק היכן אני. יצאתי מהמיטה והתחלתי
ללכת לכיוון דלת היציאה, יצאתי החוצה וסגרתי אותה בעדינות כדי
לא להפריע את שינתם של נועה והילדים. יצאתי מהחצר וסגרתי את
השער ומשם התחלתי ללכת, עשיתי סיבוב בכל האיזור וראיתי בתים
בדיוק כמו שלי, עם אותם החצרות בדיוק אותם הפרחים בגינה אותו
הדשא הירוק, אפילו אותם הגגות והשערים, הדבר היחיד שהיה שונה
היה השלט על כל גדר שמלמד על האנשים שגרים בבית. המשכתי
להסתובב לכל אורך המקום שהשתרע על מרחבים עצומים, עד שפתאום
ראיתי מין חומה גדולה , כל כך גדולה עד שקשה לראות באיזה גובה
היא מסתיימת. הלכתי לכיוון החומה, חומת בטון רגילה רק שגובהה
מגיעה לאלפיי מטרים! התחלתי ללכת לאורכה, לא נראה כאילו הייתי
מגיע למקום מסויים, כי הלכתי שעות על גבי שעות ולא הגעתי לשום
מקום, כאילו המקום שאני נמצא בו סגור מפני כל ייצור חיי,
המשכתי ללכת וראיתי באופק שער ברזל גדול שנמצא על החומה,
התקדמתי לעברו במרץ השער היה שחור ועשויי מברזל על השער היה
שלט שעליו היה רשום בגדול:

"ארץ הפשטות"
"ארץ הפשטות היא המקום המושלם
בארץ הפשטות אין מחסור , אין רעב ואין עצב
ארץ הפשטות היא המקום האידיאלי בו לכולם יש הכל - כל מה שהם
רוצים, בלי מאמץ ובפשטות"

לא האמנתי למראה עיניי. חשבתי לעצמי, אני לא רוצה ליהיות במקום
הזה, שום דבר פה הוא לא אמיתי, אני עם נועה, אבל במציאות לא
היה לה שום סימפטיה אליי, וכאן אני לא מרגיש הרגשה מיוחדת שאני
איתה, יש לי שלושה ילדים, אבל אני אפילו לא יודע את שמם או
משהו עליהם, יש לי בית ענק רכוש ומלא כסף, אבל אף פעם לא
הרווחתי אותו, יש על השולחן את כל המאכלים שאני הכי אוהב, אבל
אף אחד מהם כבר לא טעים, זה לא המקום שאני רוצה ליהיות בו, כל
הדברים האלה הם לא שלי, ולא אני הרווחתי או הישגתי אותם! אני
לא רוצה לגור כאן!
באותו רגע ראיתי אור חזק ומסנוור והשער נפתח.
  ראיתי מול עיני רופא, לידו היו אימי ואבי, אמא ואבא הסבירו
לי שפגעה בי מכונית והייתי מחוסר הכרה כבר יומיים עד
שהתעוררתי, ושכולם מאוד דאגו לי, ושכל החברים מהבי"ס באו לבקר,
הם גם סיפרו לי על איך שדור דאג לי, הזמין אמבולנס וליווה אותי
כל הדרך לבית החולים ושהרופאים אמרו שזה ממש נס שנשארתי בחיים
אחרי כזאת פגיעה ממכונית, אך כל זה כבר לא שינה לי, אני הבנתי
את מטרות החיים האמיתיות, אותם דברים שאפשר להבין רק אחרי
שהייה במקום כמו 'ארץ הפשטות' , מקום שבו הכל כל כך מושלם, בו
הכל כל כך קל להשגה מה שהופך את הדברים לתפלים ,משעממים וחסרי
חשיבות.
מאז אני כבר לא רוצה ששום דבר ילך לי בקלות, כי הדברים שבאמת
מעריכים הם הדברים שמשיגים לבד.

נ.ב - לגביי נועה..
למעשה היא כן הסכימה לצאת איתי ואמרה לי זאת ביום שהתעוררתי :
)