[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אפרת נמנית בין כל הנשמות הטובות שלקחו על עצמם לאחד את שנינו
מחדש.

אחרי החזרה הראשונה הרגשתי שאני הולכת למות. לשבת איתך בכיתה
עם עוד 40 ילד אני בקושי מסוגלת, אז בחדר קטן עם עוד 3 אנשים?
כשנגמרה החזרה לקחתי את אפרת הצידה ושאלתי אותה בשיא העצבים אם
היא עשתה את זה בכוונה. איך היא יכלה לחשוב שהצעד הדבילי הזה
יהיה לטובה?!

לא, היא לא הבינה. זה לא פחד במה מזדיין, זה פשוט הקטע הזה של
לשים את עצמי בעמדה כל-כך פגיעה מול אנשים אחרים. כי שירה
בשבילי זה משהו שבא מהלב, מכל הנשמה. הדבר היחידי שיש לי.
ואתה, אחרי שהיית איתי במצבים הכי פגיעים, הכי קשים, הכי
אינטימיים בחיים שלי, ושביום אחד העפת הכל לכל הרוחות, אמור
לעמוד מאחוריי בשקט, ולשמוע הכל. לא, לזה אני לא הייתי מוכנה.

"קדימה, תורך. נו, תורך תעלי!"

זהו, עשיתי את זה. הייתי פשוט איומה, אפילו יותר איומה מההופעה
הנוראה ההיא מלפני שבועיים. הפעם לקחתי את זה הרבה פחות קשה,
או שאולי זה היה בגלל שכולם פישלו, לא יודעת. אבל עדיין,
הידיעה שאתה שמעת, ועמדת שם בשקט, ואלוהים יודע מה עבר לך
בראש, זה פשוט יותר מדי בשבילי. עמדת ושמעת אותי שרה, צלילי
גוויעה אחרונים ברקוויאם הזוועתי שלנו. אני חותכת לפני הפזמון,
וחוזרת בחזרה למקום שלי בשורה. רטט בלתי פוסק עובר מהידיים
לרגליים וחוזר חלילה. אני מרגישה רע, ובזווית העין קולטת את
הידיים שלך בחיפוש עצבני אחרי הדף שממנו אתה אמור להקריא עוד
מעט.

דחף פתאומי, בלתי נשלט לחבק אותך מתעורר. רק ככה אני אצליח
להירגע. אני ממקדת את המבט על הקהל ונושכת את הלשון. מדחיקה.
הדקות עוברות, לאט לאט הדחף שוכח. כל הזמן הזה, שחשבתי שאני
לבד בכל העסק הזה, של לשכוח אותך, להעיף אותך לאלף עזאזל
ולהמשיך לחיות, טעיתי. אתה איתי באותה נקודה מסריחה. אתה יום
יום חי אותי, חושב עליי, גם אם זה פחות ממני זה עדיין קיים.
אני יודעת שזה שם.

בחזרה לכיתה. עוד פרוייקט מזורגג בקבוצות, הפעם אין מצב שאני
אהיה איתך, בניגוד ל-3 הפרוייקטים הקודמים. אני יושבת שני
שולחנות מאחוריך, סופרת את השניות עד לאנשים שיקיפו אותי, יצרו
חומה שתסתיר כבר את הפרצוף שלך. כולם מסביבי צוחקים, אתה שם.
אני יכולה  לראות אותך, עם הגלאח החדש והנוראי הזה, וחולצה
לבנה מכופתרת שכל-כך מתאימה לך, והרצינות, השקילות, השליטה
המוחלטת הזו בעיניים. תסתירו אותו מטומטמים!

גם אני צוחקת, מדברת עם אור על הקעקוע שאני מתכוונת לעשות
בחופש הגדול. אני לא רואה אותך, אבל אני יודעת ששמעת אותי. וזה
שאתה מתפוצץ מצחוק עם חברים שלך ובכלל לא שם לב שאני שם זה
שווה לתחת. זה צרם לך, גם אם רק לרגע, כי אתה זוכר את מיליוני
השיחות על הקעקוע שנעשה יחד כשיהיו לך ביצים.
אני מכריחה את עצמי להסתכל עליה. לא לנתק קשר עין, אסור. אני
יודעת שאני בטח נראית מוזר, מסתכלת עליה ככה.
אני שומעת אותך צועק למישהו. מתרכזת עוד יותר חזק באור. על מה
היא מדברת בכלל?


נועה החליטה שהיא פשוט חייבת לעשות לי איזה תסרוקת כי זה בטח
יהיה לי מקסים. מושכת לי בשיער מכל הכיוונים, סיכה פה ופה,
והנה זה מושלם. "ממש יפה לך", צועקת איזה מישהי מקצה הכתה.

איכס.

אתה מסתכל עליי. לעזאזל איתך, אל תסתכל לי בעיניים. אל תעיז
להסתכל לי בעיניים, לא יותר. המבט הזה שלך, ישיר, חודר, כל-כך
כנה ואמיתי. כבר חצי שנה שלא חיבקתי אותך, ילד. לא חשבתי שזה
אי פעם יקרה. ב-11 וחצי בלילה, כשכל השכבה ירדו קפואים
ומאובנים מהאוטובוס אחרי הנסיעה הארוכה, תיק ענקי וקרוע זרוק
על המדרכה מולי, אנחנו עומדים מחובקים, אחרי יומיים שלמים שלא
עזבנו אחד את השני ליותר משעתיים של שינה. מסתבר שלהסתכל לך
בעיניים זה דבר שהיה חסר לי באותה המידה.
אני משתתקת. קמה ממקומי, יוצאת מהכיתה באדישות מופגנת כלפי
המבטים הדוחים של המורה לאנגלית, מתיישבת על אדן החלון הענקי
שבמסדרון ונושמת, לאט לאט. כבר 5 חודשים בלי לדבר איתך. חצי
שנה בלי לחבק אותך. אבל לשמוע עלייך, ולראות אותך יום יום ובכל
מקום. זה קשה, אתה מבין? עוד חודש עוד חודש. אני מדקלמת  בראש
כל הזמן. עוד חודש ואין יותר מבחנים. אין עבודות. אין אנשים
מעצבנים. אין אתה.

כוסעמק, אני צועקת לחלל המסדרון הריק, כשאני מגלה את סימני
האבק שמסילות החלון השאירו עליי.כוסעמעמעממממקק.

נכנסת לכיתה, המורה אפילו לא טורחת להסתכל עליי. טורקת אחריי
את הדלת בבום שמרעיד את החלונות. מפלסת את הדרך למקום שלי
בצעדים קרביים. רועי שואל אם הכל בסדר.
"כוסעממממק", אני פולטת. שכולם יזדיינו לי כבר מהעיניים. שהיום
הנוראי הזה ייגמר כבר.

לפני כמעט חצי שנה, באוטובוס דחוס וקפוא, בדרך לחמת גדר, ישבנו
ביחד ושיחקת לי בשיער. זה היה נעים ועצמתי עיניים. לחשת לי
שאני חופשייה להירדם עלייך. אתה בכלל זוכר? היינו כל-כך עייפים
והיה כל-כך קר. אני רועדת בתוך הטריינינג האפור שלך, חום הגוף
שלך מהווה ניגוד כל-כך קיצוני לקור שסביבי, ראש על כתף על ראש,
ידיים משולבות...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אחרי הפרסומת של
מי עדן.


הם כבר לא יהיו
אותם המים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/6/04 23:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נוגה קיין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה