[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יפעת הרניב
/
בעננים

השיער שלה. שיער גולש וחלק, נופל בשובבות על מצחה. פתאום
עכשיו, שנתיים אחרי שהיא מתה, בדיוק שנתיים, נזכר הוא בריח של
השיער שלה, אחרי שהיא היתה חופפת אותו. שיער זה דבר שנוטים
להתעלם ממנו בדרך כלל, אבל הפעם זכרון אותו הריח צף ועלה במוחו
כמו רוח רפאים ושב והטריד אותו.
הוא לקח נשימה עמוקה והביט בחלון. "יעל" הוא חשב. "מה את
עושה?"
הוא נזכר ביום שהם צבעו את הדירה, כשהיא עוד היתה בריאה. היה
לה שיגעון לכחול, והיא התעקשה לצבוע את כל הקירות בצבע תכלת
שמיים. היא אפילו ציירה עננים עם מכחול כדי לתת את התחושה שאתה
שוכב במיטה ומביט מעלה בשמיים, כאילו התקרה לא קיימת. הוא חייך
כשנזכר בטיפות הצבע התכולות מטפטפות על השיער שלה ועל מצחה.
"אתה רואה" הוא היה עוד יכול לשמוע את קולה אומר, "אנחנו
בעננים".
את בעננים, הוא חשב. אני פה למטה, והכל לא יפה כמו שנדמה לך.
הצבע כבר דהה ובפינות החל להתקלף מן הקיר. אני בחשיכה.
לפעמים, כשהוא היה מנקה את הדירה, הוא עוד היה מוצא שערות שלה,
מהתקופה שעוד היה לה שיער, לפני שהכימותרפיה הדבירה אותו. שום
טיפול ממאות הטיפולים שעברה לא עזר לה. נדמה היה שהם רק קירבו
אותה אל מותה הבלתי נמנע.
רגע, הוא עצר. למה בלתי נמנע? אין דבר כזה. ברור שהיה משהו
שיכולתי לעשות, משהו שלא הייתי מספיק חכם לחשוב עליו אז, שיכול
היה להציל אותה. היא היתה יכולה להיות לידי עכשיו, לו היה לי
קצת יותר איי. קיו.
יעל. היא היתה מקסימה. עיניה היו עדינות כאילו היו עשויות
מכנפיים של פרפר. הוא היה באמת קורא לה כך: "פרפר שלי". היא
היתה עונה לו: "ואם אני פרפר, אז אתה בטח הפרח". הוא שוב חייך,
אך הפעם החיוך קפא על שפתיו, עד שנעלם.
הוא נאנח.
אני לא רוצה. לא רוצה להמשיך. לא רוצה עוד לחיות כאן, בדירה
הזו, עם הריח שלה והעננים שלה והזכרון שלה. אני לא רוצה לחיות
את הזכרונות שלנו. כשהיא מתה, "אנחנו" מתנו.
הוא יכול היה עוד לשמוע את הפסנתר כשהיא היתה מנגנת עליו,
הקלידים נכנעים לאצבעותיה והופכים למפל של טיפות מוסיקה
זעירות, גולשות ונוטפות, מרחפות באוויר. היא היתה מלחינה את
השירים שהוא כתב לה.
אני רוצה למות איתה.
עכשיו זה כבר לא יקרה. היא הלכה לפני, הבריזה לי. תמיד אמרנו
שנלך יחד. תמיד הלכנו יחד לכל מקום, ואם זה היה אירוע שלא
היינו יכולים להיות בו שנינו, פשוט לא היינו הולכים.
יעל, הפרת את ההסכם הבלתי כתוב שלנו.
הוא לא הפסיק עם המחשבות עליה, עד שנמאס לו. זה קרה לאחר כמה
שעות, כשהשמש עלתה והוא שם לב שהוא בעצם עייף. הוא סיים לקרוא
את העיתונים שלו והשליך אותם על הכורסא. הוא קם לכיוון הדלת
ומצא עצמו עומד מול המעלית, במקום בו פגש אותה לראשונה.
זה היה מצחיק. היא היתה שכנה שלו, באותו הבניין. אותה הפעם הם
שניהם חיכו למעלית, וירדו באותה קומה, בחדר הכביסה. הוא חש
נבוך באותו הערב בו נפגשו, כי זה היה יום שישי ושאר הבניין היה
עסוק בלחגוג או בלישון. לחצי מדיירי הבניין היו כבר נכדים. הוא
היה מופתע לראות עוד מישהו בגילו שעשה כביסה ביום שישי בערב.
זה היה בלתי אפשרי להיות שם שעה, לחכות לכביסה שלך שתתייבש,
ולא לדבר עם האדם היחיד שנמצא שם. זאת היתה הפעם הראשונה
שהבחין בה, למרות ששניהם היו שכנים כבר כארבעה חודשים.
כשפתחו בשיחה, הוא שם לב לתופעה מיוחדת. היא היתה כמעט בכל
המקומות שהוא היה בהם, אבל הם מעולם לא נפגשו. משום מה הם
נגררו לדיון על ילדים והפלה. הוא התנגד לרעיון ההפלה, והיא לא
הסכימה איתו. אז הוא פלט כמה הוא אוהב ילדים ורוצה שיום אחד
יהיו לו משלו. היא לא אמרה כלום, ורק חייכה. פתאום הוא מצא את
עצמו, באופן הכי מוזר וכמעט מטורף, מדמיין איך ייראו הילדים
שלהם. של שניהם. שילוב של פניהם וגופם.
הם יהיו גבוהים, משום שהוא גבוה. היא היתה ממוצעת. שערם יהיה
כהה, אך יש סיכוי שיהיו להם עיניים כחולות. יכול להיות שלחלק
מהם יהיו עיניים כחולות ולחלק מהם חומות.
למה הוא חשב על זה? סתם מחשבה מטומטמת.
היא מתה, וכל מה שהוא מסוגל לחשוב עליו, זה הילדים שלא יהיו
להם. אותם ילדים שהוא ייחל להם מהיום שפגש אותה לראשונה.
אין לו שם. פעם קראו לו עומר, אבל היא אף פעם לא קראה לו בשמו.
היא תמיד דיברה אליו ישירות. "מה אתה רוצה?" הוא היה מתחנן,
בלי קול, שתהגה את השם הזה, "עומר". הוא היה רוצה לשמוע אותו
בקולה. זו היתה המילה האחרונה שאמרה לפני מותה. עומר.
הוא הביט בתמונה שלהם יחד. העומר שבתמונה חיבק את יעל הבריאה,
היפה, המחייכת. היה ניצוץ של דמעת אושר בעיניו. לשנייה, הוא
היה מאושר באמת.
הדמעה הזו כבר התייבשה מזמן.
הוא יצא מן המעלית והביט דרך החלון שבכניסה לבניין. השמש זרחה
בעוז של בוקר אביבי וחמים. האור שלה סינוור את עיניו. הוא נשם
את האוויר הצלול ורווי בושם הפרחים.
"היום זה היום הראשון בשארית חיי" דיקלם לעצמו את המשפט המטופש
והנדוש. לא היתה לו שום משמעות לגביו.
אני מתגעגע אליך. אני רוצה להיות איתך. למה הלכת ממני. היית
צריכה להישאר. הייתי צריך לגרום לך להישאר. אולי לא אהבת אותי
מספיק. הייתי צריך לגרום לך לאהוב אותי מספיק כדי שתישארי.
אני רוצה שוב לעשות איתך אהבה. אהבתי לעשות איתך אהבה. היית
בוכה כשהיינו עושים אהבה. אנחות שנשמעו כמו בכי. היית מתייפחת
כשגמרת. העור שלך היה מתחמם. תמיד הוא היה קר. היו לך ידיים
כאלה קרות כל הזמן. ועכשיו, הן יהיו קרות לנצח. לא אוכל עוד
לחמם אותן.
הוא חש מכה חזקה בצידי מתניו. פגע בו משהו קשה ומתכתי. לא היה
כאב: היה רק קור לרגע אחד קצר, ואז אור השמש סינוור אותו
לחלוטין. הוא לא ראה יותר כלום. הוא רק שמע אותה לוחשת "עומר",
ואת חריקת הבלמים.
אני רוצה להיות איתך שוב, בעננים. והפעם, בעננים אמיתיים, לא
מצויירים על קיר שהטיח שלו מתקלף, בדירה בדרום תל אביב. אני
רוצה להסתכל איתך על הכוכבים מלמטה. אני רוצה לשמוע אותך
מנגנת, לכתוב לך שיר שתלחיני לי אותו ונשיר אותו יחד. יעל. אל
תמותי. אל תלכי בלעדיי.
אך היא הלכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני יודע איך
כותבים סלוגן






פישקה זוהר
בנסיון נואש


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/6/04 0:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יפעת הרניב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה