אני אדם בעל כשרון כתיבה נמוך. נמוך כמו מפלס הכינרת, כמו
פורנוגרפיה בסרט, כמו סוליית הנעל, כמו בגידת הבעל, כמו זונה
שיורדת נמוך.
כשרון הכתיבה שלי כל-כך נמוך עד שהעט שלי פשוט זקוקה לכסא
גלגלים.
נכון, כתבתי קצת שירים, מרביתם עלובים וחסרי טעם. כתבתי גם קצת
סיפורים קצרים ולא מוגדרים בעלי עלילות בנליות לגמרי ונכון,
כתבתי גם סיפורי ילדים בעלי תוכן מושפל בעיני הזאטוטים שכתיבתי
אליהם, אינה אלא, זלזול במוחם המבריק והמפותח אין ספק משלי.
וכן, גם חצי מחזה מפוזר וחסר השראה מינימלית שבוודאי ישמע טוב
יותר באם יתרגמו אותו להונגרית או לכל שפה מזרח אירופאית
אחרת.
אבל זה אני והכשרון שבי.
הקוראים הנלהבים של כתביי, כלומר משפחתי וחברתי לחיים, מעודדים
אותי להמשיך ולחפור ל"עומקו" של הכשרון. חברתי נאלצת להאזין
תוך כדי הרצנת פניה לכל שטות, בעלת אופי נמוך, שאנוכי מוציא
מעט נכה. ואילו משפחתי הוכרחה לסבול במהלך מפגש שגרתי אשר נערך
לפני מספר שבועות ובו הוקראו "מיטב מכתביי". מה יש לומר, בחדר
נמדדה רמת פיהוקים ששברה את כל השיאים.
רבותיי וגבירותיי, אין מה לומר עוד, הגעתי לאן שהגעתי, כלומר
לכלום, בזכות מאמצים נשגבים ומעוררי השראה. כתבתי ספרות ושירה
במהלך שנים מספר אשר הובילוני למסקנה הבלתי נמנעת -
הנני אדם בעל כשרון כתיבה נמוך, חסר פיוטיות, חסר אוצר מילים,
רדוד, נבוב, ריקני, בנאלי, חסר יצירתיות ומחשבה, נבול, קמול
ובלתי נחוץ.
אין בכוחי לתרום ולהשפיע על החברה. להעציב, להצחיק, לבדר
אנשים.
לטעת בהם תקווה או עצב, לשכר אותם או לחשוף בפניהם.
זהו יום עצוב לי אישית, יום פיהוקים לשוכני סביבתי הקרובה ויום
חמישי לשאר הבריות.
מיום זה והילך, לא אחטא עוד בכתיבה.
פרט לרשימת קניות לסופר, מכתבי זימה לאהובתי וחתימה על צ'ק
פתוח עבור קניותיה התכופות.
תודה.