"אני בדיכאון", אמרה ניקול.
אף אחד לא שמע אותה. אף אחד לא התייחס אליה. אפילו הקירות דחו
אותה. אפילו המחשב אמר לה שתעוף ממנו.
היא צעקה: "כולם שונאים אותי. אין לי חיים!"
דממה.
היא צעקה יותר חזק: "תצילו אותי! שמישהו יבוא ויציל אותי
מהחיים האלו!"
היא התחילה לבכות.
היא בכתה, צעקה, קראה לעזרה, רקעה עם רגליה הדקיקות. אף אחד לא
שמע אותה.
היא שברה את המראה, לקחה חתיכת זכוכית, ובדיוק כשבאה לחתוך
לעצמה את הורידים - היא שמעה קול קטן לוחש לה: "ניקול. אני
אוהב אותך".
היא הסתובבה, חיפשה, ולא מצאה את הקול.
היא שמעה שוב: "ניקול, אני אוהב אותך". היא שאלה: "מי זה? איפה
אתה?" הקול ענה: "את לא רואה אותי? אני כאן, למטה".
היא הורידה את ראשה למטה וראתה יצור קטן קטן, בגודל של מטבע.
היא התכופפה, והרימה אותו על ידה. היא שאלה אותו: "מי אתה?
מאיפה אתה?" הוא ענה: "אני גמד האושר. אני עוזר לאנשים שקשה
להם בחיים". היא צחקה, ואמרה: "לעולם לא יהיה לי טוב בחיים!"
והתחילה לבכות.
הוא ענה: "אל דאגה! אני אעזור לך! בכל פעם שתהיי עצובה, אני
הכתובת!" היא בחנה אותו, וראתה שהוא לא מזיק, שהוא נחמד. אבל
ישר שאלה: "אתה לא בדמיון שלי, נכון? תגיד לי שאני לא מטורפת
ואני רואה גמדים שלא קיימים!" הוא השיב: "אני בדמיון שלך. כן,
זה נכון. אבל כשיהיה לך טוב אני אעלם!"
היא חייכה. בין כל הדמעות של העצב היה אפשר לראות חיוך קטנטן,
שמחכה לצאת אחרי כל שנות העצב והיגון.
הגמד ליווה אותה במשך זמן רב. הוא גרם לה להשמין קצת, אחרי
התקופה של האנורקסיה, הוא גרם לה להיות אופטימית, חברותית,
מלאת חיים. היא צברה חברים, הלכה ללמוד באוניברסיטה, הייתה
תלמידה מצטיינת. עשתה תואר שני בפסיכולוגיה, והפכה לפסיכולוגית
הכי מפורסמת בעולם. היא הייתה עשירה, עם בעל, 3 ילדים, ואהבה
את המקצוע שלה. היא הייתה מאושרת. והיא אף פעם לא שחכה מי עזר
לה. היא לא שכחה את הגמד הקטן שעזר לה לשקם את עצמה בדיוק
כשניסתה להתאבד.
והיום היא אומרת לאנשים שבאים אליה עם דיכאון רב, שהיא מכירה
גמד קטן קטן שיכול לעזור להם להרגיש טוב!