באותו יום מישהו מאוד יקר לי עזב. הוא היה חכם והלך לחפש לו
התחלה חדשה. אבל היה לי מאוד קשה עם זה, והדאגות והגעגועים
הרגו אותי.
בבית ספר הייתי ממש עצבנית, רבתי עם כולם.
ענת, שהייתה החברה הכי טובה שלי קצת כעסה עליי בימים ההם,
ובצדק. הייתי יותר מדיי עסוקה בבעיות שלי.
לא רציתי לחזור הביתה. ידעתי שאני אתפרק, שאני לא אוכל לסבול
את העובדה שהוא לא נמצא. כל פעם מחדש התמלאתי בדמעות. ברחתי
מהמחשב, לא רציתי להיות שם.
ישבתי במרפסת ופיטמתי את עצמי באוכל. הרגשתי שאני אוכלת מתוך
ייאוש ותסכול, לא אכפת לי כבר איך אני אראה אח"כ.
רציתי רק לברוח. הכי מהר. הכי רחוק שאפשר.
קבעתי עם שרון שבערב נשתה קצת. בצהרים כשעוד אף אחד לא היה
בבית, לקחתי כמה בקבוקים מהמקרר ושמתי אותם בארון שלי.
המשכתי לתסכל את עצמי, לחתוך את עצמי, ולאכול הרבה.
אחה"צ ישבתי עם יונתן קצת על הספסל ליד התחנה, סיפרתי לו בערך
מה קרה. פשוט כל-כך רציתי לדבר עם מישהו ולא היה עם מי. גם לא
רציתי להיות בבית.
כשהוא היה צריך ללכת לכדורגל, שהיה הדבר הכי חשוב לו, אז נגמר
לי הזמן. נפרדנו, וחזרתי הביתה.
התחילו כבר לחשוב ולדבר קצת על מה נעשה בערב. בסוף קבעו פגישה
בתחנה.
כששרון הגיעה, היא לקחה אותי קצת רחוק מכולם, ושתינו.
הרגשתי כל-כך תשושה.
באיזה שהו שלב לא שלטתי על מה שיצא לי מהפה. דיברתי קטוע ולא
ברור.
אמרתי לה: "בא לי לקחת את הבקבוק הזה... לשבור אותו..." שתקתי
קצת והיא ניסתה לדלות עוד מידע על ההמשך. "ו...? ו... מה?" היא
שאלה. "וכלום", הוספתי ואמרתי. "נו, למה התכוונת?" היא המשיכה
לחקור. "לכלום, על מה את חושבת?" שאלתי. והיא אמרה: "שלא תגיעי
למשהו שאני לא רוצה לשמוע..." ידעתי שאנחנו מדברות על אותו
דבר. ידעתי שגם היא חותכת את עצמה, היא לא ידעה כלום עליי.
המשיכה שתיקה וזהו..
באיזה שהו שלב לא יכולתי לראות יותר אף אחד. הלכתי קצת רחוק,
גם ממנה.
אחרי כמה דקות היא באה אלי, שאלה אותי אם הכל בסדר. אמרתי לה
שכן ואני רוצה להיות לבד. היא אמרה שהיא ממש עייפה ושהיא חוזרת
הביתה. נתנה לי נשיקה, הביאה לי את מה שנשאר לה בבקבוק,
והלכה.
נשארתי שם.
קראתי עוד פעם ועוד פעם את מה שהוא כתב לפרידה.
שמעתי את כל הדיבורים של השאר שישבו לא רחוק ממני.
מדיי פעם אנשים באו לבדוק מה איתי. אבל ביקשתי שילכו. באמת שרק
רציתי להיות לבד.
פתאום נדב בא והבהיל אותי. באותו רגע פרצתי בבכי, אז הכל יצא.
אבל אמרתי לו שילך משם.
אחרי כמה דקות שנרגעתי חזרתי לכולם, לא דיברתי, לא אמרתי כלום.
קיוויתי שהם יפסיקו לשאול.
כשהתחיל להיות מאוחר כולם חזרו הביתה. נשארתי רק עם דניאל
ויונתן, שידעו קצת מה עובר עליי.
דניאל הוציא את הבקבוק מהפח. ישבנו בתחנה וגלגלנו אותו מאחד
לשני.
באותו שבוע, הייתה לי אובססיה לזכוכיות, זה היה אחרי סרט
שראיתי על נערה שחותכת את עצמה עם כל דבר אפשרי.
ידעתי שהוא רוצה לנפץ אותו, ואת האמת, מתי שהוא ישבור את
הבקבוק הזה. אבל בכל זאת החזקתי את עצמי.
ביקשתי ממנו שלא יעשה את זה. הוא ניסה לחקור למה. היססתי...
אבל סיפרתי לו שיש אנשים שחותכים את עצמם. דיברנו על זה כאילו
זה לא קשור אלי, וככה היה צריך להיות, הוא לא אמור לדעת כלום.
אבל אמרתי לו שאם הוא שובר את הבקבוק הזה אני לוקחת חתיכה. הוא
היה קצת המום ממני.
המשכנו עוד קצת לדבר, תוך העברת הבקבוק מאחד לשני. ואז כולם
החליטו שהם עייפים. כבר לא יכולתי להחזיק אותם שם.
הוא לקח את הבקבוק, עמד לנפץ אותו.
הרגשתי פתאום איך אני בוערת.
התחננתי ממנו שלא יעשה את זה.
הוא הרים את היד.
ובסוף הוא זרק אותו,
הוא זרק אותו לגבעה שמאחוריי התחנה. למקום שאף אחד לא יכול
להגיע אליו, ועשה לי פרצוף של - "תתגברי, אין מה לעשות".