את,
שהיית כל מאוויי, חלומותי
ותשוקותי הכמוסים ביותר,
שרדפת אותי במחשבותיי
הטהורות והטמאות,
שכילית את כוחותיי ובתקוות ואכזבות,
ששיחקת ברגושתיי ללא היסוס -
רוצה, ועכשיו כבר לא, ואולי, ושוב ושוב...
את הלכת
ושכבת בחשאי עם אחר,
הותרת את ליבי קרוע ומתפורר,
אף ללא היושר לבוא ולומר.
כעת את מתפלאה מדוע הכול נגמר?
את
לבד עכשיו,
כך גם אני.
כנראה כך צריך להיות -
אחת בלי השני.
לעולם לא אסלח על שעשית,
איך אותי רימית,
והכאב ההוא שפג כבר,
עוד חרוט בזכרון.
אך בחשאי,
יש עוד לילות בהם אני חולם,
ונזכר בערגה במאוויי ההם
כיצד רדפתי אחרייך ללא לאות,
עד לרגע
בו עשית אותה טעות. |
