שמי הוא יוגי מוטו. נשמע לכם מוכר?
אולי פגשתם אותי בממלכת הדו-קרב, בתור זה שאיש לא הצליח לנצח
בדו-קרב מפלצות. אני יודע, להפסיד בכבוד זה חשוב. אבל לנצח
יותר חשוב מזה.
אולי שמעתם עלי במקרה מהפרסום שקיבלתי מהטלוויזיה ומהקולנוע,
או שאתם בעצם מעריצים אותי עד כדי סגידה. טוב, אז אני לא צנוע.
מותר לי.
אבל נחזור לעניין- עד כמה שאתם אולי מכירים אותי, אני מבטיח
לכם שאת מה שאני הולך לספר לכם עוד לא שמעתם מאף תוכנית
טלוויזיה, מאף סרט וגם לא מאף אתר אינטרנט, מתוך הרבים שהקדישו
לי. אל תעיזו לגלגל עיניים בספקנות, כי עוד תראו שאת הסיפור
הזה אתם עוד לא מכירים משום מקום.
זה, חברים, הסיפור שמעולם לא סופר על ידי אף אחד.
זה הסיפור שלי.

עברתי הרבה דברים קשים בחיים הקצרים שלי- איבדתי את הורי,
עברתי מסע מפרך בממלכת הדו-קרב כדי להציל את סבא שלי, וכבר
הפסקתי לספור את הפעמים שקאיבה מלמל משהו לעברי על זה ש"הקרב
בינינו עוד לא נגמר" בניסיון להפחיד אותי. הא, שיהיה.
למרות כל הדברים האלה, מעולם לא חשבתי עד כמה קשה יהיה לעשות
דבר שהרבה אנשים עושים הרבה פעמים בחיים שלהם - לעבור דירה.
סבא שכר לנו דירה בניו-יורק, ולדבריו, מצבנו ישתפר הרבה יותר
אם נעבור לשם. תמיד האמנתי לסבא שלי, אבל באותו רגע הייתי בטוח
שהנה, הלכה האמונה.
איך אני יכול לעשות את זה?! חשבתי לעצמי - ומה עם ג'ואי,
טריסטאן וטיאה? מה עם החברים שלי, שהיו איתי בכל הצרות
האפשריות, וכעת עלי לעזוב אותם בגלל דבר מגוחך כל-כך כמו שפל
כלכלי?! איך אפשר להשוות בכלל בין זה לבין חברי-אמת כמוהם?!
אבל לא הייתה ברירה. היה עלי לעזוב, וגם אם זה רק כדי לעזור
לסבא שלי.
עזבנו יומיים לפני היום שבו מלאו לי 17 שנים. את יום ההולדת
הזה לא חגגתי, למרות שסבא התעקש על כך. ישבתי בחדרי, ולראשונה
בחיי, בכיתי ביום ההולדת שלי, לבד לגמרי.
אם עוד לא סיפרתי לכם על איך עבר עלי בבית הספר החדש, טוב שכך.
קדימה, עברו הלאה! לא? בסדר... אבל תזכרו, אתם ביקשתם את זה.
בית הספר הזה היה... איך לומר? אממ... המילה "סיוט" לא
תספיק... אולי "גיהינום עלי אדמות?" "זירת המלחמה של מלחמת
העולם השלישית?"
איך שלא אתאר זאת, זה היה פשוט נורא. לא סבלתי לשהות שם אף לו
לרגע, ואני בטוח שגם אף אחד אחר שם לא סבל אותי, כמו התלמידים
ואולי אפילו המורים. כמה שניסיתי להיות בלתי-נראה, קרני הרנטגן
שיצאו מעיניהם קלטו אותי בכל פינה חשוכה ונידחת בבית הספר.
אם חשבתם לרגע שמדובר כאן בהתעלמות מאסיבית, רכילות מאחורי גבי
או סינונים וצחקוקים מתחת לאפם של התלמידים, טעיתם.
לא הייתה להם בושה, וגם לא רחמים.
זה התחיל ברגע שנכנסתי לחצר בית הספר, שנראתה גדולה, רועשת
ומפחידה לא פחות מבית הספר עצמו, שהזכיר לי בניין אפור וענקי,
כמו אלה המשמשים כבתי סוהר.
הכל היה כל-כך גדול ומאיים, עד שכמעט לקחתי את עצמי משם בריצה
הביתה, אבל ידעתי שאין לי את האפשרות הזאת.
אפילו את צעדי הראשון אל תוך החצר לא עשיתי באותו יום, כי
תלמיד מגודל אחד שם לי רגל בדיוק בכניסה, וגרם למבטי כולם
להינעץ בי.
לפי צעקותיהם, הייתי כל מה שהם לא אהבו: נמוך, מוזר, בעל קול
צייצני ובעיקר לוזר.
בהפסקת הצהרים, עשיתי טעות בכך שהבאתי איתי קופסת בנטו מהבית.
ידעתי שלא הייתי צריך לעשות זאת. ועוד צ'ופסטיקס! אלוהים, מה
שעשו לי בגלל זה, אפשר לחשוב שביצעתי פשע, הפרתי את אחד
מהחוקים הבלתי-כתובים של בית הספר - "אין להביא אוכל מהבית" או
"אין לאכול שלא כדרך האמריקאים". בקיצור, מאז אותו יום אני
משתדל לאכול רק בקפיטריה, כמו כולם.
תמיד הייתי רגיל להיות זה שכל מי שעובר לידו מסנן "אררג...
פריק!" אבל התסרוקת ה... אממ... יוצאת הדופן שלי (אלוהים יודע
מה עבר לי בראש כשהחלטתי על התסרוקת הזאת) כנראה הרגיזה יותר
את התלמידים הניו-יורקיים מאשר את היפנים, כי תמיד נמצאה להם
הזדמנות למשוך בשערי, לדחוף אותי או סתם לשים לי רגל כדי לצפות
בי משתטח על הרצפה בצורה הכי לא אלגנטית שקיימת, וכל זה בגלל
שהייתי זר, שונה מהם, לא שייך לחברתם.
העובדה שהייתי יפני עשתה את חיי לנוראים עוד יותר. לא רק הבדלי
השפה שהקשו עלי, אלא גם קריאותיהם של התלמידים אלי, שלפי צורת
דיבורם בטח אמרו משהו כמו - "היי ג'פאניז-בוי, איפה העיניים
המלוכסנות?" או משהו בסגנון, ולך תסביר להם שלא לכל היפנים יש
עיניים כאלה, ובטח לא בטוקיו שאני מכיר.
אני גם לא אמנה בפניכם את כל גושי הנייר וחתיכות הגיר שעפו
לעברי במהלך השיעורים, כי אין סוף להם.
חברים היו הדבר שהכי הזדקקתי לו באותה תקופה, אך לצערי לא היו
לי כאלה בניו-יורק. האנשים היחידים שהיו חברים אמיתיים שלי
נשארו ביפן, ולפחות להם היה אחד את השני - אבל לי לא היה אף
אחד.
מעניין מה עשו חברי ביום ההולדת שלי? בטח יצאו לבלות בלעדי, או
לחגוג לי את יום ההולדת בתקווה שאני יודע עד כמה אני חשוב להם.
אין להם מושג עד כמה שאני יודע זאת, ועד כמה שהם חשובים לי.
תמיד יצאנו לחגוג את ימי ההולדת של החבר'ה במקומות מקוריים.
בין אם זה היה ברחצה בים או בנהר, בלשבת מסביב למדורה ופשוט
לצחוק לכל אורך הלילה, או אפילו טיול של יום אחד בעיר קרובה,
אליה הגענו ברכבת- תמיד עשינו את הכיף של החיים שלנו בימי
ההולדת האלה, והקשר בינינו רק הלך והתהדק, גם אם נדמה שהוא כבר
אינו מסוגל להתהדק יותר.

(נק' מבט מגוף שלישי:)

סוף סוף סיים יוגי את יומן-הקריאה שלו, והוא אפילו לא טרח
לסגור את המחברת מרוב עייפות. בצעדים כבדים התקרב אל המיטה
ונשכב עליה, עדיין בבגדי בית הספר הישן שלו, שאותם נהג ללבוש
גם בלכתו לבית הספר החדש, למרות שלא היה כאן צורך בתלבושת
אחידה. הוא לא ידע בדיוק אם הסיבה היא שפשוט התרגל לבגדים אלו,
או שמה הבגדים האלה מזכירים לו את בית הספר הקודם שלו, ולכן
לבש אותם כמעט תמיד.
יוגי היה עייף, אך לא הצליח להירדם, כי יותר מדי דברים הטרידו
אותו.
פניהם של חבריו צפו ועלו במחשבותיו, מחדירים סכיני עצב וגעגוע
אל ליבו.
"ג'ואי... טריסטאן... טיאה..." לחש יוגי את שמותיהם, כשדמעה
נוצצת זולגת במורד לחיו, "אם רק הייתם יודעים כמה אני מתגעגע
אליכם..."
כשהוא מתהפך שוב ושוב על משכבו, נזכר יוגי בכל אותם רגעים
נפלאים בהם היה עם חבריו, בקרבות שהיה עושה נגד ג'ואי שלעולם
לא וויתר למרות הפסדיו, במסע המדהים שעשו יחד...
יוגי התגעגע גם למישהו נוסף, שלמרות שהיה, בעצם, איתו במשך כל
הזמן הזה, לא יכל יוגי לחוש בנוכחותו.
הפעמים היחידות בהם ידע יוגי שאדם זה, או בעצם ישות זו, נמצאת
איתו, היו במהלך דו-קרב מפלצות. המישהו הזה, שנשמתו הייתה
נכנסת אל גופו הקטן של יוגי, מדריכה אותו ומובילה אותו אל
הניצחון, היה גם הוא אחד מחבריו של יוגי, ובעצם היה הוא חברו
הקרוב ביותר, אשר קרא את מחשבותיו במלוא מובן המילה, ולמעשה
שלט לא רק בגופו של יוגי, אלא גם בליבו.
היה זה יאמי יוגי, אליו התגעגע יוגי יותר מכל.

בניו-יורק לא היו משחקי דו-קרב מפלצות. למעשה, נדמה היה כי
תלמידי בית ספרו של יוגי בזים למשחקים "פשוטים" מעין זה, כיוון
שהאנשים היחידים אשר קנו את הקלפים בחנות של סבא של יוגי היו
ילדים קטנים בלבד, שחלקם אף עוד לא הגיעו לבית ספר יסודי.
מאחר שלא היו קרבות, לא הייתה רוח קרב. וכשלא הייתה רוח קרב,
לא היה יאמי יוגי, הדבר שחסר ליוגי יותר מכל.
לעיתים רצה יוגי שיאמי יוגי יחזור, ייקח את ידו, ידריך אותו
שוב כמו פעם, יגיד לו מה לעשות כדי לעזור לעצמו, אבל יאמי יוגי
לא בא. כמובן, נשמתו הייתה כלואה בפירמידת המילניום, ויוגי לא
יכל להשתמש בה אלא במטרה לשחק בדו-קרב מפלצות.
הוא הביט שוב בפירמידת המילניום, סובב אותה בידו אל מול אור
הירח, מביט בברק הזהוב שעבר בה. על צידה הבוהק ראה לפתע
השתקפות, הבזק זעיר של אור, והרים את עיניו במהירות אל השמיים.
זה היה כוכב נופל.
במהירות, ביקש יוגי בליבו משאלה מן הכוכב, למרות שלא האמין
במיוחד שכוכב נופל יכול למלא משאלות.
'הלוואי...' ביקש יוגי, '...הלוואי שיאמי יוגי יחזור.'

לאט לאט, האדימו העלים שעל העצים בסנטרל פארק, ורוחות קרירות
החלו לנשוב לעיתים קרובות יותר. הסתיו הגיע לניו-יורק.
גשם דקיק החל לטפטף מדי פעם, ולעיתים התחזק יותר, ודפק על
שמשות החלונות בכיתתו של יוגי, מפריע למהלך השיעור, אליו ניסה
יוגי להפנות את כל תשומת ליבו, כדי לשפר את מצבו הגרוע
בלימודים.
כעבור כמה שבועות, תלמיד חדש נראה בחצר בית הספר, גם הוא שונה
מיוגי כמעט בכל מובן אפשרי, שלמרות שהעביר כבר כמה שבועות
במקום, עדיין לא התרגל אליו, כמו שלא התרגלו שאר התלמידים
לנוכחותו שם.
מדי פעם הצליח יוגי להביט בו מבלי שישים אליו לב, ודמותו משכה
את תשומת ליבו. הוא היה כמעט כל מה שיוגי לא היה - גבוה, בעל
הרבה ביטחון עצמי, חיוכו אדיש למדי (ועם זאת סקסי, לפחות כך
טענו רוב התלמידות), קול שאמנם היה עדין מעט, כקולה של אישה,
אך עדינות זו רק הוסיפה גוון יפה לקולו, שהיה הרבה פחות צייצני
מאשר קולו של יוגי.
הוא היה מעולה בספורט ובמתמטיקה, ובשיעור אומנות הראה סגנון
יפיפה ויוצא דופן ביותר. ליוגי היה נדמה כי הוא מכיר את סגנון
הציור הזה, אך היה קשה להבחין בו במדויק.
הוא היה "פריק", לבושו אף יותר אפל ונועז משל יוגי, אך יוגי לא
יכל לראות אם גם שיערו מוזר, כיוון שחבש כובע שחור לראשו,
שהסתיר תחתיו את שיערו, מלבד קבוצות שיער שחורות, בודדות,
שגלשו החוצה במרדנות.
כבר ממבט ראשון, יוגי העריך אותו מאוד, ומסיבה בלתי ברורה,
הייתה זו הערכה שגבלה בהערצה, ולעיתים אף באובססיה. בכל הפסקה
היה יוגי רץ החוצה, מחפש בעיניו אחר אותו תלמיד אפל ומסתורי,
שתמיד נראה כמסתיר סוד כלשהו, ולפעמים אף היה נדמה ליוגי כי גם
הוא מחפש בעיניו אחר משהו, ומשנח מבטו של אותו תלמיד על יוגי,
הסמיק יוגי ומיד ברח משם בריצה, לפני שמישהו יספיק להבחין
בכך.
ליוגי היו שאלות רבות בקשר אליו, שאת התשובות עליהן ניסה לברר:
באיזה כיתה הוא לומד? מהיכן הגיע? ואיך הוא מצליח לרכוש
מעריצים כה רבים מכל הגילים, בעוד הוא, יוגי, בקושי מצליח
להתיידד עם שותפו לשולחן הניסויים בשיעורי הכימיה?
את התשובות לשאלות האלה יכל בעצם רק לנחש, כיוון שלא היה לו
אומץ ללכת ולבדוק או לשאול, שלא לדבר על לגשת ולדבר עם אותו
נער מסתורי ויפיפה, שאפילו את שמו לא ידע.

חודשיים חלפו, עונת הסתיו חלפה ואיתה גם השלכת המקסימה של
ניו-יורק. כמו כן, הגיע החורף ואיתו השלג הלבן, שכיסה כמעט כל
מה שנראה לעין, ואפילו האגמים והשלוליות כוסו בשכבת כפור
נוצצת.
כעת יוגי כבר לא ברח ממבטו של אותו נער אפל, אולם עדיין חש
עקצוצים מוזרים בחזהו כאשר מבטו האדיש ננעץ בו, שגרמו לו
להשפיל את מבטו במהירות, ולקוות שלא שמו לב ללחיו המסמיקות.
שום דבר אחר לא השתנה בחיי היום-יום של יוגי. הוא המשיך ללכת
במסדרונות בית הספר שלמרות שהיו מלאים ודחוסים בהמוני תלמידים
רועשים, היה נדמה ליוגי כי הם ריקים לחלוטין, בצורה שגרמה לו
להרגיש אף יותר בודד.
סבא של יוגי לא הרוויח יותר מהמינימום שיכל להרוויח, ולכן
החליט יוגי לצאת גם הוא לעבודה, אך כל המשרות הפנויות
בניו-יורק כבר נתפסו ממזמן על ידי בני גילו.
משחקי הדו-קרב חסרו לו מאוד, ויותר מכל חסרו לו חבריו.
נערים אחרים, גדולים וחזקים ממנו, המשיכו להציק לו מדי יום, אך
הדמעות עמדו בעיניו, למרות שבכל רגע השתוקקו לפרוץ החוצה בבכי
נוראי.

באחד מימי סוף החורף, בו ירד גשם עצום בחוץ, נשאר יוגי לנקות
את מעבדת הכימיה לאחר שכל שאר התלמידים יצאו. כשיצא, היה חושך
מוחלט בחוץ, וסערה השתוללה. לצערו שכח יוגי את המטריה בבית,
והגשם הקפוא הכה בעורפו כאשר רץ בדרכו הביתה, מגונן על התיק
שבידו.
לפתע נתקעה רגלו במשהו, והוא התמוטט ארצה בכאב. כשהביט למעלה,
ראה כמה מפרחחי בית הספר עומדים מעליו בידיים משולבות וחיוך
מרושע, כשלאחד מהם היה זוג מספריים בידו...
"עזבו אותי! הצילו! שמישהו יעזור לי!" צעק יוגי בבכי כשהוא
מתקפל תחת בעיטות הנערים המגודלים, שרק צחקו למשמע קולו
הצייצני וצעקותיו ביפנית.
הוא איבד את הכרתו, כשהדבר האחרון ששמע היה קולותיהם של הנערים
כשהם בורחים משם בריצה, על רקע הרעש של הגשם, שנחלש יותר
ויותר, עד שלא נשמע עוד באוזניו של יוגי.

"Are you ok, kid?"
קול מוכר נשמע. קול עדין, בעל גוון מלטף. ידיים רטובות אחזו
בכתפיו וטפחו קלות על לחיו כדי להעירו.
יוגי פקח את עיניו בתשישות. זה היה הנער האפל והמסתורי שהביט
בו במבט סגול וחד, ופניו היו קרובות אל פניו של יוגי יותר
משיכל לדמיין לעצמו.
יוגי הביט בנער בהפתעה, עד שנראה חיוך על פניו של הנער, שעדיין
לא איבדו מקסמם הקשוח והאדיש.
"Oh, you're alive... thank God." אמר הנער כשהוא מתרחק מעט
מיוגי.
יוגי לא השיב, כיוון שחשש שהאנגלית הגרועה שבפיו תשתבש והוא
יעשה מעצמו אידיוט גמור. הוא הביט סביבו. גשם עז עדיין ירד,
ובשלוליות מסביבו יכל יוגי לראות קבוצות שיער גזורות, בשלושה
צבעים - שחור, צהוב ואדום...
הוא הרים את ידו אל ראשו ומישש את השיער הקצר שנגע בו... דמעות
החלו להיקוות בעיניו שנית.
"הו לא... לא..." רעד קולו של יוגי, והנער הביט בו וענה, הפעם
ביפנית: "זה יגדל."
יוגי הביט בפליאה בנער, ומלמל: "א... אתה ידעת יפנית? כל הזמן
הזה..."
הנער חייך ושתק. הוא קם ממקומו, אוחז ביוגי ועוזר לו לעמוד על
רגליו.
מגע ידיו בגופו של יוגי העלו בו צמרמורת נעימה. כבר הרבה זמן
רצה יוגי להתקרב אל הבחור הזה, וכעת מתברר שהוא אף יודע יפנית,
ועוד נמצא כל-כך קרוב ליוגי, ממש במרחק נגיעה... מעולם לא היה
יוגי כה קרוב אליו בחצר בית הספר.
לפתע מעד יוגי אל הקרקע, אך למזלו תפס אותו הנער האפל. רגליו
וגופו של יוגי עדיין כאבו מהמכות שחטף.
"טפס," סימן לו הנער לטפס על גבו, "אני אקח אותך."
יוגי הסמיק מעט, אך אחז בכתפיו של הנער האפל וטיפס על גבו.
הגשם עדיין סער בחוזקה, אבל ליוגי לא היה עוד קר כמקודם. גופו
התחמם מהישענותו על גבו של הנער האפל, וזרועותיו של יוגי להטו
במקומות בהם נגעו בכתפיו החשופות.
השתיקה נשברה לבסוף על ידי קולו העדין של הנער האפל: "ראיתי
אותך פעם בחצר בית הספר."
נשימתו של יוגי נעשתה מהירה וקצרה, "ב... באמת?" מלמל במבוכה.
"כן..." חייך הנער האפל את חיוכו האדיש והמקסים.
יוגי רצה לומר לו משהו, כל דבר, אך לא מצא שום דבר, עד שלבסוף
נפלטה מפיו שאלה מהירה: "מה שמך?"
"Dark." השיב הנער האפל, כשהוא לא מראה התעניינות לגלות את שמו
של יוגי, שמטעמי נימוס לא שאל אותו מדוע אינו מתעניין בכך.
"באיזה כיתה אתה לומד?" שאל יוגי, מתחיל לחשוש שמה הוא מטריד
את דארק בשאלותיו מבלי שנשאל אף פעם אחת לשמו.
"J-4", השיב דארק, אך בקולו לא ניכר אף שמץ של קוצר רוח,
"...אתה לומד ב-J-9, נכון?"
"איך... איך ידעת?!" התפלא יוגי.
"ראיתי אותך נכנס לשם פעם, בסוף ההפסקה." ענה דארק בקול רגוע
למדי.
'הוא שם לב אלי?' נדהם יוגי מתשומת הלב שזכה לה, גם אם מעטה,
'מכל התלמידים שנכנסו לשם, הוא זיהה אותי?'
"ano..." מלמל יוגי בהיסוס, "אני כבד לך?"
"כבד?!" גיחך דארק, "אתה קל כנוצה! יש לך יתרונות, בתור אחד
נמוך ורזה כמוך..."
יוגי ניסה לצחקק במבוכה, אך בליבו נפגע מעט מהערה זו.
"אני לא מנסה לפגוע או משהו..." אמר דארק במהירות, ויוגי נדהם
מקליטתו המהירה של דארק את רגשותיו.
איכשהו, נקשר יוגי לדארק עד כדי כך, עד שאפילו כשהוריד אותו
דארק מכתפיו ליד פתח הבניין והלך לדרכו, הרגיש יוגי שחלק ממנו
עוזב אותו והולך בעקבות דארק. הוא פחד לתהות אם מדובר בליבו,
שכעת פעם במהירות רבה יותר מתמיד.

שיערו הקצר של יוגי נראה בהרבה פחות "פריקי" מאיך שנראה קודם,
וזה עזר לו מעט להתחמק מהצקות בבית הספר. את שאר ההצקות מנע
דארק, שכעת הופיע יותר במסדרון בית הספר, ובכל פעם שקלט את אחד
מבריוני השכבה מנסה לעולל משהו ליוגי, ניגש אליו ובקרירות
אדישה ביקש ממנו להתרחק.
הקרירות שבקולו הבהילה גם את האמיצים שבנערים, ובמשך הזמן הם
חדלו מלהציק ליוגי.
דארק ויוגי התיידדו זה עם זה, והחלו מדברים ביניהם בהפסקות
ביפנית, כשכולם מסביב נועצים בהם מבטים. יוגי היה היחיד ששם לב
לכך, ונראה כי דארק יותר שקוע בשיחה מאשר בלראות מה כולם עושים
מסביבם.
יוגי סיפר לדארק על חבריו ביפן, סיפורים שאפילו כמעט ונשכחו
מליבו שלו.
"ביום ההולדת ה-14 שלי," סיפר יוגי בנוסטלגיה, "הלכנו לשחות
באגם... אני זוכר שבשלב מסוים אפילו ג'ואי וטריסטאן התעייפו,
ורק אני וטיאה נשארנו במים..."
כמו בתגובה לסומק הקליל שעלה בלחייו של יוגי באותו רגע, שאל
אותו דארק: "ומה הרגשת?"
"מה?" הביט בו יוגי באי-הבנה.
"כל מה שתיארת עד עכשיו היו עובדות בלבד..." חייך דארק, "אני
בטוח שאתה זוכר יותר מזה..."
"ברור שאני זוכר..." ענה יוגי, ודארק חזר על שאלתו: "אז מה
הרגשת באותו רגע, שרק אתה וטיאה הייתם שם?"
"אולי אף פעם לא הודיתי בזה..." לחש יוגי במבוכה, "אבל באותו
רגע... הדבר היחיד שהרגשתי היה... כמה שאני מאוהב בה..."
"אז זאת הפעם הראשונה שאתה בעצם משלים עם הרגש הזה, אני מבין."
חייך דארק שנית, ויוגי הסמיק עוד יותר כשהשיב: "כ... כן..."
"אה-הה..." מלמל דארק כשהוא מסית את מבטו מיוגי.
"דארק..." פנה אליו יוגי בחיוך, "תודה שעזרת לי להבין את זה...
אף פעם לא הודיתי בפני אף אחד, או בפני עצמי, שהייתי מאוהב
בטיאה..."
"בטח יש עוד דברים שאתה צריך להשלים איתם," אמר דארק, "רגשות,
אני מתכוון. תצטרך לשאול את עצמך על רגשות כאלה, כמו שאני
שאלתי אותך לפני רגע."
"תודה, דארק." הביט בו יוגי בעיניים נוצצות, "אתה מאוד חכם."
דארק הפנה את מבטו אל יוגי למשמע המחמאה הפתאומית, וחייך
כשאמר: "תודה, אבל אני משוכנע שאתה חכם לא פחות ממני."
"אם רק הייתי כזה..." התחיל יוגי לומר, אך דארק עצר אותו
כשהניח יד על כתפו ואמר: "...אולי גם זה משהו שתצטרך להשלים
איתו."
יוגי שתק וחייך. 'דארק באמת חכם.' חשב בהערצה כלפי דארק, שרק
גברה עוד באותו רגע.
בכל פעם שנופף דארק ליוגי בידו מקצה המסדרון או החצר, אורו
פניו של יוגי, עיניו נצצו ותחושה מוזרה וחמימה הופיעה בחזהו.
החורף הסתיים, והאביב הנפלא הגיע. פרחים החלו לקשט את הגינות,
והסנטרל פארק נראה כאילו נצבע כולו בירוק וכחול. גם יוגי פרח.
ציוניו הלכו והשתפרו, וחברותו עם דארק הלכה והתהדקה, עד
שלעיתים, בלכתם במסדרון בית הספר כשהם משוחחים בעניין אחד עם
השני, היה נדמה לחלק מהתלמידים כי יוגי ודארק הפכו לאדם אחד.
"אני מאושר, טיאה!" הצהיר בפניה יוגי בטלפון כשהתקשרה בערב אחד
כדי לשאול לשלומו, "אני משתפר בלימודים, והכרתי חבר חדש,
ו..."
"רגע, רגע, עצור! אמרת 'חבר'?" קטעה אותו טיאה, ונשמע שהיא
חייכה באותו רגע.
"כן! קוראים לו דארק, והוא לומד בשכבה שלי. הוא באמת נחמד
כשמכירים אותו היטב!"
טיאה הסתקרנה מאוד לגבי דארק, ושאלה את יוגי עליו שאלות רבות.
יוגי ענה לה בפירוט ובהתלהבות על הכל, עד שלבסוף עצרה אותו
טיאה במילים אלו: "כנראה דארק הזה באמת אדם נהדר, כי אתה מדבר
עליו כמו על בחורה!"
יוגי השתתק בפתאומיות.
"יוגי? יוגי, אתה שם? הלו?!" ניסתה טיאה להשיג אותו, עד שניתקה
לבסוף, משאירה את יוגי המום.
לפתע נגלתה לפניו הסיבה מדוע נקשר כל-כך אל דארק, והוא החליט
להתוודות כבר מחר, כי ידע שאם לא יעשה זאת במהרה, יתחיל לפחד,
ואז לעולם לא ידע מה דארק חושב עליו באמת.

"דארק," פנה אליו יוגי למחרת בבוקר, "אני חייב לדבר איתך."
"אתה לא צריך לומר לי זאת, פשוט דבר!" חייך דארק, אך יוגי הניד
בראשו ולחש: "לא כאן, בוא למקום שקט יותר."
דארק הבין והלך אחרי יוגי אל אחת הכיתות הריקות שהשנה לא נעשה
בהן כל שימוש. הוא סגר את הדלת מאחוריו והביט ביוגי, שהשפיל את
פניו לרצפה.
"מה?" שילב דארק את ידיו וחיכה בסבלנות.
לאחר שתיקה של כמה דקות, בהן נע יוגי במקומו במבוכה וניסה
למצוא את המילים המתאימות, עצר יוגי והביט אל דארק במבט ישיר
ועקשן, כנודר בליבו שיעשה זאת, ויעשה זאת עכשיו, או לעולם לא.
"דארק... אני..." אמר יוגי בהיסוס, "אני..."
הוא לקח נשימה עמוקה אל ריאותיו, ואמר במהירות אך בקול צלול
וברור: "אני אוהב אותך!"
דארק לא שינה את מבטו האדיש, וחיוך הסתמן על פניו.
"גם אתה מצאת חן בעיני," אמר, "יוגי מוטו."
"איך...?! איך אתה יודע את השם שלי?!" נעתקה נשימתו של יוגי
עוד לפני שהספיק לעכל את תגובתו של דארק לדבריו.
"יהיה לי קשה להסביר..." אמר דארק ברוגע ובחיוך, "אולי זה
יעזור לך."
ידו של דארק אחזה בכובעו השחור, ובבת אחת משכה אותו מראשו.
רעמת שיער קוצני בצבעי שחור ואדום נגלתה תחת הכובע שריסן אותה,
וקבוצות שיער צהובות קפצו וירדו על מצחו.
עיניו הסגולות הביטו ביוגי הנדהם, וחיוכו לא נעלם מפניו.
"זה אתה... כל הזמן הזה... זה היית..." לחש יוגי כשדמעות
התרגשות בעיניו, "אתה...
יאמי יוגי!"
יאמי יוגי אחז בידו של יוגי וקירב אותו אליו, מביט בפניו
מקרוב.
"רצית שאדריך אותך..." לחש יאמי יוגי בקולו העדין והרך, "אתה
רואה שאפשר לסמוך על כוכב נופל?"