האוויר היה חמים ורוח רכה השלימה את האווירה, ביחד עם השמש
שנעלמה בדיוק מאחורי הבניינים הנמוכים ושלחה קרני אור אחרונות
אל תוך הגן. על הספסל ישבו שניים. רק לפני כמה דקות נפגשו -
ואף על פי כן ישבו שם בלי מבוכה, זה ליד זה.

על פניו של הצעיר, רק נער, ניתן היה לראות את חוסר האונים בו
הוא שרוי. אותו חוסר אונים ממנו סובל כל אדם צעיר וחושב. הוא
הזיז את שפתיו ללא קול, מנסה למצוא את המילים. בסוף דיבר:
"אינני יודע מה עליי לחפש בחיים!"

הזקן, שהיה נמוך ממנו במקצת ובעל שיער ארוך ומטונף - כזה שלא
נרחץ במשך חודשים - ישב כשגופו מופנה באופן ברור אל חברו לשיחה
וכאילו ניסה לקרוא את תנועותיו. הוא פתח את תיק הצד שלו והוציא
ממני שקית עם טבק לגלגול וניירות.
"אתה יודע", אמר כאילו לא שמע את המשפט האחרון של בן זוגו
לספסל - "אין דבר שאני יותר אוהב לעשות בחיי מלעשן טבק
לגלגול... מתקופת נעוריי ועד עתה - זה הדבר היחיד שליווה אותי
באמת".

הנער הביט בידיו המטונפות - שחורות משחור - שאחזו בנייר הגלגול
הדק. ניכר היה באצבעותיו, שהיו גסות ועדינות באותה מידה- שהן
אכן עשו זאת כבר אלפי פעמים ויותר.
הוא השתהה. נדמה היה לו שלא הבין לגמרי את דבריו של הזקן. האם
מדובר פה בחידה או ברמז? כלום לא שמע את מצוקתו הגדולה?
לא, הוא שמע וגם הבין - בזאת היה בטוח. עתה פתח ואמר שוב אל
הזקן:
"אתה - מה אתה מחפש?"

הזקן קירב את הסיגריה לפיו והניח אותה בעדינות בין שפתיו
בזווית הפה הימנית. "זו אינה השאלה הנכונה", הוא אמר והדליק
אותה, שאף עשן מלוא ריאותיו ושחרר אותו בהנאה מופגנת. אחר שאף
שוב במהרה ונשף סילון דק של עשן אל תוך הענן שהתפזר משאיפתו
הראשונה.
"השאלה שעלייך לשאול בהקשר זה היא - אם כבר - מה אני חושב שאני
מחפש!"

הוא הביט אל תוך עיניו של הנער ולא חיכה לתשובה: "את האושר,
כמובן!" הוא צחק בקול גדול. שיניו, אלו שעוד היו במקומן - היו
צהובות. "כמו כולם! או את האמת - איך שלא תרצה לקרוא לזה".

זלזול מופגן בדבריו לא מנע מהנער להתייחס אליו ברצינות.
"ומצאת?" נימה של תקווה נשמעה בקולו והוא הסתכל אל תוך עיניו
של הזקן - כמבקש לומר ששאלה זו היא אמיתית ויותר מזה - שגורלו
אפילו תלוי בתשובה שיקבל.

הזקן הסיט את עיניו. מחשבתו נדדה פנימה. לא הייתה זו הפעם
הראשונה שהוא נתקל בשאלה זו - והרי גם לא האחרונה. בכל פעם
מחדש התחבט מה לומר, אם בכלל.
"ראה", הוא פנה אל הנער ברוך, "איני רוצה לאכזב אותך. אתה שואל
אם מצאתי את האושר והאמת? כמובן שמצאתי! אולם מצאתי דברים אלו
פעמים רבות מכדי שאוכל להאמין בקיומם! אתה מבין?"
דממה השתררה. דברים אלו היו דברים קשים ונאמרו מתוך ניסיון
חיים שלאיש צעיר אין כלים להבינו. שתי דקות, אולי שלוש - חלפו
ללא מילים, ורק שאיפותיו ונשיפותיו של הזקן, איטיות ועמוקות,
התחרו בקולו השקט של הלילה המתקרב.

"לא. אינני מבין. אתה מוכן להסביר לי?"

"גם אם אסביר לך, ילד, לא תבין", הוא אמר במעט התנשאות.

תווי פניו של הנער השתנו והבעה נעלבת עלתה בהם. "שאלתי אותך
שאלה כנה", אמר וקולו כאילו נשבר לרגע - "מדוע אתה מזלזל בי?"
הזקן לא היסס. גם שאלה זו לא הייתה זרה לו:
"אינני מזלזל בך. שאלת אותי שאלה כנה ועל כך אני עונה לך תשובה
כנה. האין זה מה שרצית לשמוע? את האמת? או שמא אתה רק מחפש
תקווה? לא שזהו דבר נחות מן האמת ואינו ראוי לחיפוש - אך בכל
זאת - האמת והתקווה, אלו שני מושגים שהמציאות לעתים מפגישה
בשדה הקרב של התודעה. אם כך הדבר, שתקווה אתה מחפש, אמור לי
ואומר לך את מה שאתה רוצה לשמוע."
שקט השתרר, הזקן נשען בגבו אל הספסל ונאנח ארוכות.
הוא שאף ונשף עם נוספת: "איני אוהב לדבר הרבה - הסיגריות שלי
נגמרות מהר כשאני עושה זאת".

שאף ונשף שוב ואחר זרק את הסיגריה על הרצפה ודרך עליה. הוא
הביט בפניו המשותקות של הנער ושאל: "אם כן - מה אתה רוצה?"
הנער שתק וחשב כמה רגעים. "את האמת! רק את האמת תגיד לי. את
התקווה אמצא לבדי."

הזקן הביט בפניו, מנסה לוודא את אמיתותן של כוונותיו -
ומשהשתכנע אמר: "אם כך אסביר לך. ואז אקום ואלך."
הוא הוציא באצבעותיו עוד טבק מן השקית והניח אותו על הנייר.
קולו היה רגוע, וניכר היה עליו שהוא מייחס לשיחה זאת חשיבות
פחותה בהרבה מאשר בן שיחו. "עניין של פרספקטיבה", היה אומר אם
היה נדרש לכך.
"מה שאתה חושב שאתה מחפש הוא לעולם לא מה שאתה מחפש באמת.
מעולם לא פגשתי אדם שאצלו אין זה כך. אם קיים אדם כזה - הרי
שהוא או המאושר או האומלל באדם - ואשמח לפגוש אותו."
הוא הדליק את הסיגריה והכניס את שקית הטבק חזרה אל תיק הצד
שלו.
"שוב, איני רוצה לאכזב אותך - אך לפני כמה רגעים שאלת אותי מה
עלייך לחפש, והנה אמרת לי כי אתה מעדיף את האמת על פני התקווה,
לפחות במקרים בהם אלו מתנגשות - כך שאני מאמין כי בכל זאת
עזרתי לך".

הוא התרומם באיטיות ממקום מושבו והתחיל לצעוד בשביל היוצא
מהגן, מפריח ענן של עשן כל כמה צעדים. "שלום!" הוא צעק, ובעוד
דמותו נעלמת באפילת הערב המאוחר מלמל: "איני חושב שעלינו לשהות
עוד זה במחיצתו של זה."