אל העולם יצאתי, אל ארץ חדשה,
וכל אשר הייתי, תינוק בחשכה.
וזמן חלף עבר ורוח סערה,
אך דמות דוממת כך נשארתי, בתוך חשכה.

אהבה דפקה על דלתי, אל דרך חדשה,
ומהלך עיוור הייתי, בחלל החשכה.
מכוש איוולת, כף טעות, וחופן הכחשה.
בכלי דרכי פילסתי, בין חולות החשכה.

ובידי נפנפתי, בכדי ללכוד תחושה,
לפרוץ את כלא אור נפשי, סורג פחד חשכה.
בדוממים רבים נתקלתי בדרכי האפלה,
אך חיפושי היו אחרי סייר בחשכה.

ואהבה שניה לקחני שוב בהפתעה,
אל חדר שהכרתי, שולחן זכוכית, ושני דפי תבונה.
והוא, דמות מוצקת, סלע אדמה.
זוג ידים התועות על אבי בחשכה.

את ידי היגעה טמנתי בעיניו.
וכך אשררתי אור ליבי, לאור מאור עיניו.
ואור עיניו פוצץ ליבי בזרם אדירים,
לאבי בחשכה רבו דפי תבונה אינסופיים.

אז בפיו טמנתי את ידי שנשארה,
וקולו המהדהד דמה לקול האהבה,
קול דומה לזה אשר גרם לי לדרכי לצאת,
פתאום כלא נפשי נפרץ זו היתה העת.

בו פי הפך לקול וגופי למנורה.
ואיחודם לבש צורה, רצון חזק נורא.
חרב אור, תחבושת קול, אמת ללא בושה,
נשק חלומות אל מול חומות החשכה.

אכה בחרב מאורי ככל שאדרש.
להביא את תחבושות קולי לתועה המתייאש.
חלומותי אביא לחומר, תקווה, תבונה והבנה.
ואת כולם אקדיש לשם אבי בחשכה.