[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי ברקן
/
טרנספר

דחסנו אותם לתוך המטוסים. עשרות לפעמים מאות. במטוסים של
הקווים הטראנס אטלנטיים עקרו את המושבים כדי לפנות מקום
לאנשים. בגדולים נכנסו לפעמים אפילו יותר מאלף איש. הם עמדו
בצפיפות, דחוסים אחד אל השני. משפחות הצטופפו ביחד. הגבר מרים
ראש, מחפש סביבו, הידיים אוחזות באישה, מקיפות את הילדים.
צביטה עברה לי בלב. לראות אותם ככה עומדים צפופים, במסכנות,
המטלטלים המעטים שהספיקו לארוז אחוזים בידיהם, המבט המפוחד
בעיניים. לא נורא, הטיסה קצרה. עוד כמה שעות יוכלו להתחיל חיים
חדשים במקום יותר טוב. ההפרדות היא הפתרון הנכון לכולם.
מצחיק. החיים מלאים באירוניה. המטוסים טסו לאוגנדה. דווקא
אוגנדה מכל המקומות שבעולם. עוד אוטובוס הגיע מהטרמינל. חמישה
מטרים נשארו בין הרגליים האחרונות לדלת המטען הענקית. עוד
חמישים איש יכנסו בקלות להרקולס. בהתחלה דחסנו אותם אחרי כל
משלוח. הרסנו את הקול בצעקות.
"להיכנס בבקשה עד הסוף."
"עוד פנימה אדוני."
כמה מהחבר'ה פה למדו במיוחד את המשפטים האלו ונשמעו מסורבלים
ומגוחכים במבטא המוזר שלהם. עם הזמן למדנו שהאוטובוס האחרון
יכול להיכנס על הרמפה ממש והאנשים כבר ימחצו אחד את השני פנימה
כשהדלת הענקית תתחיל לעלות.
החיילים עומדים מסביב בהבעה משועממת. בערך פעם ביום היה מי
שניסה לעשות חכמות. אנשים ניסו לקפוץ מהאוטובוס בדרך למטוס,
ניסו לרוץ מהתור לעליה למטוס.
ירו בהם.
בלי חכמות ירו בהם. שמעתי שבהתחלה חשבו להשתמש בכלבים ליד
המטוסים אבל החליטו לוותר בגלל העניין ההיסטורי של השואה וכל
זה.
אני חושב שזה היה בלתי נמנע. הניסיון מראה שאנחנו לא מסתדרים
ביחד. מאז המלחמות המתח לא ירד. כל הזמן התנגשויות צבאיות,
פיגועים, הרוגים, פצועים, דם. עד מתי נוכל לסבול את המראות
המזעזעים של הגופות בשידורי הטלוויזיה?
אני בן אדם הומאני. באמת. אני יודע מה כותבים בעיתונים. גם אני
קורא אותם. כל העיתונים הם של האופוזיציה. זה ידוע אין וויכוח
על זה. אני באמת מחזיק מעצמי הומאני. אבל מה, אין פתרון אחר.
אני יודע, קשה לבן אדם שמוציאים אותו מהבית שולחים אותו למקום
חדש שהוא לא מכיר, בלי תשתית, בלי ציוד, בלי כלום. אבל אין לנו
ברירה. תאמינו לי, בטווח הארוך זה אפילו לטובתם. הם בשקט שלהם
ואנחנו בשקט שלנו.

טוב. תסלחו לי. אני חייב לרוץ עכשיו יש המון עומס בשדה תעופה.
הראיס מתרוצץ המון בעולם להשיג כסף לעניין הזה. המטוס שלו מגיע
עכשיו מכווית. אני צריך ללכת לדאוג לשטיח האדום. מעסלמכ.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתה אף פעם לא
תדע כשאני עושה
את זה
אני אחייך
אתפתל
ואצרח עד
השמיים
אני אגיד לך
שאתה גדול ולא
היה לפניך אף
אחד

אורגזמזייפת


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/12/98 5:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי ברקן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה