הכל התחיל כשהייתי מבוגר.
בהתחלה זה היה השיער שלאט לאט הפך לאפור,
ואז גם הוא התחיל לבגוד בי, בדיוק כמו אישתי הראשונה.
בהתחלה היו לי כמה סימנים וחשדות,
היא הייתה חוזרת מהעבודה קצת פחות מסודרת מכשיצאה בבוקר,
ובבוקר היו נשארות לי כמה שערות על הכרית.
ואז כמו השיער, יום אחד היא נעלמה.

זה היה בדיוק לפני שהמפעל שאני עובד בו החליטו בהנהלה שהם
צריכים "דם צעיר שיזרום בעורקיו של המפעל", ובניסוח יפה וברור
הם אמרו לי שאני "חוסם עורקים". קיבלתי מכתב פיטורים וצ"ק
פיצויים נחמד. אז הפכתי לעצמאי.פתחתי קיוסק ליד הבית ואני והבן
הבכור שלי ניהלנו אותו יחד, יום אני שם, ויום אני. הוא היה
מגיע בלילה לראות אם הכל עובד כשורה והבן השני היה מגיע יחד
איתו לקחת בקבוק בירה בחינם לפני שהוא יוצא לבלות.
גם אבא שלי עבד במפעל שבו עבדתי לפני שהוא נפטר. לא היו לו
חלומות או שאיפות גדולות מעצמו או מהחיים שלו, כל מה שהוא רצה
בחיים זה להיות בעל עסק פרטי, אדון של עצמו. אני בטוח שאם הוא
היה רואה אותי עכשיו הוא היה צוחק.כל היום יושב בקיוסק של מטר
על מטר וסופר חבילות של ופלות.
ליום הולדתי האחרון הבנים שלי הביאו לי מתנה שכל אבא מייחל,
חדר בקומה שלישית בבית אבות. לא ממש ידעתי איך להגיב למתנה
שכזאת, אז הם הגיבו בשבילי. "יש שם הרבה אנשים בגילך,
יש פעילויות, לשבת כל היום בקיוסק זה לא בריא לך, ולך תדע,
אולי תפגוש מישהי נחמדה."
וכששאלתי מי ידאג לעסק הם צחקו ואמרו שהם כבר מטפלים בזה, אחרי
חודש הם נכנסו לחובות והיו על סף פשיטת רגל. ובגלל שאני הייתי
הערב היחידי "לעסק שלהם" הבנק מטריד אותי כל יום בטלפון, לפי
דעתי הם תכף שולחים מישהו שייקח לי את הכבד.
לפחות בדבר אחד הם צדקו, באמת הכרתי בבית אבות מישהי נורא
נחמדה והיה לנו נורא כיף ביחד. היא מתה. לקחו את כולנו
להלוויה, בשביל כמה זה כבר הפך להיות סוג של בילוי.
הבנים שלי מן הסתם כבר הפסיקו לבקר אותי בתדירות גבוהה, רק
כשהיה לי יום הולדת או שהם היו צריכים ממני הלוואה.
בביקור אחד שבני הבכור ביקר אמרתי לו שאני רוצה לחזור הביתה,
הוא הסביר לי שאי אפשר כי הם הפכו את החדר שלי לחדר ביליארד
ושלא יהיה לי איפה לישון.
"ודרך אגב אבא, אני מתחתן, אני כבר אאסוף אותך ביום החתונה",
אמר, והלך.
בחתונה מסיבה לא ברורה כולם צעקו, לפי דעתי זה היה מכוון
רק אלי. אני לא מבין למה יש לאנשים נטייה לחשוב שאם אתה מסתובב
עם מקל השמיעה שלך לקויה, אפשר לומר שאחרי החתונה הזאת באמת
השמיעה שלי נהייתה קצת לקויה בגלל כל הצעקות.
אחרי החופה החזירו אותי הביתה כי הבנים שלי חשבו שכבר מאוחר,
ושאני לא צריך להיות ער.
כשחזרתי לחדר שלי בבית האבות הדלת הייתה פתוחה ובחדר הסמוך היה
רעש נורא גבוה של טלוויזיה.
נכנסתי לחדר וראיתי שהטלוויזיה שלי איננה, מיד נכנסתי לחדר עם
הרעש וראיתי את השכן שלי יחד עם הטלוויזיה שלי שהוא צופה בערוץ
הראשון, למרות שכבר נגמרו השידורים.
התחיל ריב נורא גדול ביני לבינו וכל האחים והאחיות באו וניסו
ליישב את המחלוקת. כשניסיתי להסביר להם שזאת הטלוויזיה שלי הם
מיד העבירו אותי לקומה שביעית, למחלקה הרפואית בטענה שאני מגלה
סימפטומים של סניליות.
יש לפעמים מצבים שאתה יודע שאתה לא נמצא במקום הנכון, כאילו
שאתה אומר לעצמך "יש לי עוד כמה שנים עד שאני באמת אצטרך לעבור
לקומה הזאת". לראות מסביב אנשים חולים כל הזמן ואנשים שרק
מקווים שמחר בבוקר הם לא יתעוררו באיזה שהו מקום זה קצת מוריד
את המצב רוח, למזלי פגשתי שם בחבר מלפני הרבה שנים, שרתנו יחד
בצבא. הוא סיפר לי שרוב האנשים ששרתו איתנו כבר מתו, היה לי קל
לקבל את זה כי לא זכרתי כמעט אף אחד מהם, חוץ מאת המפקד שלי
מוישה גרוסמן, או מוישה לוין, אני לא ממש זוכר.
חזרתי לחדר וראיתי שהמזרון שלי נעלם אבל לא אמרתי לאף אחד שלא
יגידו שאני סנילי ובטח שכחתי איפה שמתי אותו.
עכשיו כשאני שוכב על הקפיצים של המיטה בבית אבות ועוצם עיניים
אני נזכר בתקופה שהייתי צעיר. בשכונה קראו לי "המפציץ מבוסטון"
בגלל הבעיטות שהיו לי כשהיינו משחקים כדורגל,
שיער שחור עם בלורית ענקית, ים של חברים מסביבי, והבנות... אך
הבנות.
אבא שלי תמיד אמר - "החיים לפעמים יכולים להיות כל-כך יפים,
אבל רק לפעמים."