יש אנשים  שלוקחים את העובדה שהם לא התקבלו לגלי צה"ל יותר קשה
מאחרים. אני, לדגמא, נשבעתי לעזוב את הארץ ולעולם לא לחזור.
כזאת אני. אמוציונלית. לנציגי הצבא הבהרתי שהקריירה הצבאית
השניה שתכננתי היא עריקות, וכשמיציתי את הבדיחה הזו, נרשמתי
ללמוד כתיבה בשיקגו. העיתוי פשוט התאים. כמו אסיר נמלט מציון,
אהבתי את ההחלטה האמיצה לעלות לארץ מבטיחת ההזדמנויות. אהבתי
את האור, הרוח, הרוחב, את החדר מעל בית הקפה, ואת המרצה שלי
לכתיבה, שאהב אותי בחזרה.

בסמסטר האחרון ללימודיי נסעתי למושבת אמנים באי לחוף מדינת
מיין, כדי לכתב את פרוייקט הסיום שלי. המרצה האהוב שלי שידך
ביני ובין סופרת מתח זקנה, בטי X , שהרשתה לי לגור אצלה במשך
החורף, בזמן העדרה, בתמורה לכך שאטפל בשתי כלבותיה, עקבה ו-Y.
את השבוע הראשון ביליתי עם בטי, שדי מהר הבנתי שהיא מין אם
המושבה. כמו דגניה של מיין, מיתוס ותיק וחלוצי שהוכיח את עצמו,
היא הכירה את כל התושבים, ידעה את הרכילות, וזכתה לכבוד רב
מהכל. כל בוקר היינו יוצאות לסיורים שבהם הכירה לי את מוכרי
הספרים, חנויות הדגים, הפאב הכי טוב, הפינות האהובות עליה
לאורך המפרץ, והשיא, ביקור פרטי בבית הקולנוע הישן שבבעלותה,
שאותו היא פותחת בסוף השבוע הראשון של האביב, ומציגה בו רק
סרטים שמוצאים חן בעיניה. כמעט הצטערתי על כך שהיא עוזבת
לחופשת החורף שלה, כשישבנו בבית הקפה ערב הנסיעה שלה, ועברנו
על פרטים אחרונים בנוגע לתחזוקת הבית.
בשולחן ממול ישב בחור צעיר וקרא את העמודים האחרונים מספר עבה
בכריכה רכה. הוא סגר אותו והניח על השולחן. בטי הבחינה גם היא
בו וקראה לו להצטרף אלינו. פיליפ, היא קראה לו. תכיר, פיל, זו
מיכל, גם היא סופרת, וכל שיקגו צופה לה גדולות. ממש מדהים, ממה
שקראתי שלה עד עכשיו, אני מסכימה בהחלט עם התחזיות... בטי
המשיכה, והמשיכה ודיברה, ואני נבלעתי לתוך הסיטואציה הזו, שבה
ידעתי שהבחור הזה שלפני שני רגעים ראיתי לראשונה, יאהב אותי
וישנה את חיי. התמכרתי לחוסר היכולת שלי לזכור רגשות אהבה
שחוויתי בעבר. באופן קלוש זכרתי מהי אהבת אב ואם, במעורפל את
האהבה שרכשתי לכלבי וידידי הטוב ביותר בילדותי, ואפילו אהבת
שלש השנים למרצה שלי הפכה לזכרון עמום מהעבר. יותר דומה לחיבה
מרוחקת, הייתי אומרת.  אבל זו, זו אהבה, ממבט ראשון. לא מהכרות
מוקדמת, לא בגלל שהוא אמר משהו שהרשים אותי, לא בגלל שהרגשתי
יפה במיוחד היום, לא מבדידות, לא מצורך, לא מרצון, לא מעכשיו.
ממבט ראשון.
פיל הקשיב בסבלנות לדברי השבח המוגזמים של בטי, והתעניין
בדברים שכתבתי עד עכשיו. השיחה התפתחה ועברה לנושאים כמו
תחליפים לטקסי חניכות בחברה המערבית, על מימד הצביעות בפעילות
החברתית של עשירי הקהילה,  על כחה המיסטי של המילה. בטי פגשה
חבר אחר ועברה לשבת ליד הדלפק. אבל אנחנו המשכנו ודברנו על
הפלא שבלתת להשראה העליונה להנחות אותך, על לגדול בצל מקום כמו
ירושלים,  על הורד, על המדבר. עצרנו רגע לנשום, ושנינו ישבנו
שם מותשים, מנסים לעכל את השיחה המטורפת הזו שחברה את שנינו
לכמה דקות בתוך גולם של קיום פרטי, התירה אותו והשאירה אותנו
מופתעים ונבוכים. "אוקיי, " אמרנו שנינו את מילת הקסם
האוניברסלית לחיסולה של כל שיחה. "נתראה," אמרתי די בעצב, מנסה
להצמיד זנבון תקווה לנס שקרה. כן, להתראות, אמר פיל מגומגמות
ויצא.

בטי עזבה למחרת בבוקר, לא לפני שחקרתי אותה בנושא פיל. הוא גר
בחלק המזרחי של המפרץ, לבד, הוא בן למשפחת סופרים, ועסוק
בסיומו של ספר בדיוני שבטי כבר קראה חלקים ממנו, ולדעתה הוא
אחד מהספרים הנפלאים ביותר, כאלה שיכולים להפיק רק סופרים
אלוהיים כמו פיל וכולי וכולי. כשהתעוררתי בבוקר מצאתי ספר
הדרכה  שכתבה אמו של פיל על שולחן המטבח, "הדרך לעצמך מתחילה
בקונפליקט". נהדר, חשבתי לעצמי.

ובמושבת אמנים, כמו במושבת אמנים, כלם עושים חיים בצל
הדד-ליין. גם אני נמלטתי מאימת הסמן המהבהב על מסך המחשב
לטיולים עם הכלבות בנוף המושלג, יצאתי עם חברים לפאב , וברגעים
היותר בריאים הלכתי לשחות בבריכה. אבל בעיקר תרתי אחרי פיל
ומכוניתו בצבע בורדו.  וכמו שאפשר לצפות מאי כל כך קטן, שניהם
צצו להם לעתים קרובות. בתחילה נופפנו זה לזה לשלום, שהפך ליותר
מהוסס, עד שנעלם ונשארה רק הבעת סלידה. ביליתי הרבה שעות
בטיפוס על הרים, משוחחת עם עצמי ועם הכלבות בעברית על השתלשלות
הארועים. מתפללת לאלהים שלא יחבל במה שהתחיל כקסום כל-כך.

בערב יום ששי, לאחר כשלשה שבועות של שממון יצירתי מוחלט, פגשתי
את פיל בסופרמרקט - שלובת זרוע איתו היתה בחורה עם משקפיים
עבות במיוחד, ריבוק ורודות, וחיוך עצבני. צעדתי לקראתם, ופיל
אמר: "תמי, זו מיכל מישראל שספרתי לך עליה". "נעים מאד,"
אמרתי, ותקעתי בפיל מבט של "אז זה כל הסיפור?". כל הסיפור היה
שהיא היתה שם קודם.

שכחתי כבר מה רציתי להגיד לו, ומה באתי לקנות. בפיק ברכיים
שהשתרע על כל הגוף חזרתי הביתה, פתחתי בקבוק באקארדי לימון,
ניתקתי את הטלפון, התקלחתי, שמתי תקליט בלוז ישן שבטי גנבה
מאוניברסיטת בראון, והתחלתי לכתב. כתבתי בשטף, במשך שבועות, עם
חלונות פתוחים, בתנאים קיצוניים. עצרתי רק כדי להאכיל את
הכלבות ולחטוף משהו בעצמי. שרתי הרבה, צחקתי הרבה, קפצתי
ורקדתי כשכתבתי את הקטעים האוטוביוגרפיים.
סיימתי את הפרוייקט שבועיים לפני הזמן. השתדלתי מאד לא להתפתות
ולקרא לאף אחת מהדמויות פיל או תמי, ואף מילה על אהבה ממבט
ראשון. נתתי להשראה העליונה להנחות אותי, ויצא טוב.