קרני שמש אחרונות מלטפות את חומות העיר, את מרצפות האבן שעליהן
רצנו יחפים. מבלי שיהיה לנו כלום.
ולא חשנו לרגע שאנו חסרים דבר
ידענו מה יש לנו באותם ימים וזה השביע עולם ומלואו.
מהרגע שגיל אמר לי שהוא הולך חדלתי להאמין בשפה האנושית. ידעתי
שמילים לא יוכלו להשיב לי אהבה. אוקיינוס המילים היווה אתגר
קטן עבור גיל ועבורי בכדי שננסה לצלוח אותו כדי להגיע זה אל
זו.
והבנתי שניצבות בפני שתי ברירות.
להסתכל עם העולם בצורה שונה
או בצורה הישנה.
לטעמי, דברים מתיישנים מהר מידיי.
עובדה שצור האיתן הקטן שתקעו האלים בלבבי סרב לקבל.
החדשות של היום הופכות להיות עטיפות הדגים של מחר.
"הכל זורם", אמר אפלטון. ודבריו - יותר משהיו קביעה פילוסופית
היו נבואה לימינו אנו.
לא ידעתי מה העתיד צופן, רק שאין לי ברירה אלא ללכת לעברו.
איך רגע חי נושם ובועט יכול לאחר שנייה להפך להיות זיכרון בתוך
תא מת שסופו לגווע ולהתרסק אל תהומות השכחה?
גיל ואני הפכנו לזיכרון בשבת לאחר מסיבת הסיום.
עמדנו על החומות וצפינו על ירושלים.
הכל וכלום היה פרוש בפנינו.
ביה"ס התיכון שנראה כעולם ומלואו הסתכם לכל היותר בנקודה בזמן
ובזיכרון של שנינו. ובאותו רגע רציתי לברוח מגיל.
רציתי ללכת על אדמה שעבורי היא חרוכה, אולם לפחות ידעתי שהיא
לעולם לא תתחלף.
לא הייתי רגילה לתנועתם המהירה של העבים בשמיים.
לא הבנתי איך נטע כמוני יכול לגדול, לצמוח ולהתפתח.
צור איתן מול כל התזזיות שבעולם.
ישבתי בתוך הסמטאות הצרות. שמעלי רק שמיים וארץ ופרצתי בבכי.
השעון העיד שהזמן חולף לו. מבלי לבקש רשות מאף אחד מאתנו.
המואזין קרא מאחד הצריחים הרחוקים - "בשם אללה הרחום והחנון".
ואז למדתי לעזוב.
כמו שאלוקים עזב את האדם לאחר הבריאה. נתן לו את צלמו והסיר
ממנו את צלו כדי שיוכל לגדול ולגדול ואפילו הניחו לבנות מגדל,
רגליו בקרקע וראשו בשמיים. עד שירגיש שהשמיים לוחצים על ראשו
וכתפיו וירצה לברוח מהם למקומות אחרים וישכח את עצמו.
גיל ואני רצנו ורצנו רצנו ורצנו במרחב העצום הזה.
ואני סוף סוף יכולתי להרשות לעצמי לבכות.
הסנדלים שלי נקרעו ונשרו מרגלי
בדרך, השמלה שלי התמלאה בקרעים ורגלי בשריטות
ההעדר שלו עדיין כאב לי.
עוד לפני שהוא הלך היה ברור לי שהוא כבר איננו כאן.
כאילו שנינו כבר לא היינו כאן.
אור השמש התרפק על קירות הבתים נשבר על האבן הקרה מתרפק עליה
לשנייה או שתיים ואז מוחזר.
שנינו תמיד היינו שם במרדף הזה. חיינו בשאיפה אחת גדולה. מאז
שהיינו קטנים ורצנו בסמטאות, בתחרויות, בלימודים. כמו
מטורפים.
תמיד רצנו ושאפנו. ואז הבנתי שכפי שאני חווה את נוכחותו של גיל
כאילו הוא חלק מהקיום שלי. כאילו אני כבר אינני אני. באותו רגע
חוויתי גם את העדרו המוחלט של גיל מחיי. האור שנשבר דרך פסיפסי
הכנסייה על המדרכה לאלפי חתיכות, צורב את עיני.
הבנתי שאלו החיים
ואני אאלץ להיות אני
ולא אוכל לחוות את העונג הזה של להיות אין
אלא רק להיות אני יחד עם מישהו אחר.
התהלכתי חסרת נשימה וסנדלים לעבר ביתי עוברת בין האורות
לצללים. פוסעת על מרצפות האבן שידעו רגלים כבדות ועצובות משלי.
נטע קטנה מכה שורש בקרקע מתייצבת מול רוחות איתנים.
לא מתוך בחירה
רק מתוך חוסר ברירה.

(נכתב בדרך מירושלים ביום שישי, נסיעה באוטובוס אחרי טיולי של
ליאור ושלי.)