היא נכנסה אל החדר שהיה טיפה מבולגן, הרימה את החולצה המלוכלכת
שלבש לפני שבוע ולא זרק לסל הכביסה, החזירה את הספר למדף
הספרים וכיבתה את מערכת הסטריאו שהייתה דלוקה,
כיבתה את האור וסגרה את הדלת.
וכך זה יישאר... הגיטרה תישאר דוממה ומערכת הסטריאו שהשמיע לו
את המוזיקה שאהב תהיה כבויה, הספרים לא יקראו והמיטה לא תישא
אותו בשנתו.
והם ילכו לבקרו כל שנה ויבכו למראה תמונותיו, ארון הבגדים
השחורים שלו יהיה מסודר ודפי השירים שלו יהיו מסודרים בתוך
מגירה שלא תיפתח, הגיטרה שכל-כך אהב תישאר בפינת החדר, כאילו
בעונש ולא תזכה לפריטת מיתרים נוספת...
לאחר כמה שנים הם יוציאו את הבגדים שלו ואת הדיסקים והספרים
וירוקנו את המדפים וישמשו את חדרו לחדר אורחים והנכדים יישנו
שם בביקור אצל סבתא וסבא, החדר יהיה מסודר למופת ולא יהיה יותר
זכר לזה שמישהו היה גר בחדר הזה לפני כמה שנים פרט לגיטרה
האדומה, אדום דם חזק וקודר שכל צליל דיסטורשן היה מחריש את
אוזניי הוריו, אך הם ניצלו את קיומה של הגיטרה הקלאסית ללימודי
המוזיקה של הנכד שאולי זוכר ואולי לא, שהוא כל-כך אהב לשמוע את
דודו מנגן לו שירים נעימים שהיו מרגיעים אותו... אבל לא
יותר...
בבית מפוזרות תמונות שלו עם ההורים, החברים ועם הלהקה שהייתה
לו והיה כל-כך גאה בה, עם החברה שאהב ועם הגיטרה שכל-כך נהנה
לנגן בה, בטקס סיום י"ב ובסיום מסע הכומתה שלו, גבוה, שיער
כהה, בחלק מהתמונות שיער ארוך ובחלק קצר, מבט תמים וחמוד, אבל
לא יותר...
והטייפ במטבח שהיה שומע בו את המזיקה שאהב, שההורים שלו היו
נחרדים מהשניה הראשונה שהיו שומעים אותה, וכל פעם היו מבקשים
שינמיך את המוזיקה או שינגן טיפה יותר בשקט, אבל לא יותר..
ואמרו לו המשפחה: "בבקשה אל תלך לקרבי... למה אתה צריך את
זה?"
עכשיו הוא איננו... לא נמצא איתנו יותר..
תוכלו למצוא אותו בבית הקברות משוטט לו בין הקברים, מפטפט עם
המתים ומילל לירח המלא פעם בחודש, מזיל דמעה פעם בשנה
ונזכר.... איך מישהו פעם כשהיה בן 20 לקחו לו את החיים.
והוא בסך הכל רצה לשרת את המדינה בכבוד...